"היא אוהבת אותך!" ,צעק לי אורן באוזן...כל כך חזק עד שחשבתי
שאשתגע."היא משוגעת עליך!,אני בטוח שבשיעור חברה היא תציע לך
חברות מול כוווולם".
אני שתקתי,תמיד הייתי שקט תמיד אהייה שקט. ובתוכי לא האמנתי
לו,זה היה נראה לי חשוד מידי.מה פתאום שיעל?! תאהב בנים?...וגם
בנות זה פיכסה...אבל המשכתי לשתוק ולא הוצאתי מילה.
"נו כבר תגיב!" הפציר בי אורן"תהייה לך חברה, אני נשבע לך היא
אמרה לי בעצמה אני נשבע".
הסתכלתי לכיוונו ואמרתי בקול יבש ואדיש..."נו אז מה"
אורן ההמום נתן לי מבט של "אתה התחרפנת או ירדת מהפסים" ואמר
בקול המום לא פחות "טוווווב...".
המשכנו לשבת עוד כמה דקות בחוץ והסתכלנו עליה משחקת חבל עם
הבנות האחרות, ואני לא חשבתי על כלום.
הצלצול הגיע ונכנסנו לכיתה, אורן סימן לי עם הידיים מעין משהו
בלתי מובן אבל ניחשתי שזה היה בהצלחה והוא שתק. לא היו הרבה
ימים שהוא שתק אבל זה לא ממש הפריע לי. הרגשתי ריקנות
כזאת,שמתפשטת בכל הגוף שלי ולא הצלחתי לחשוב ...לא על עצמי לא
על אף אחד.
מתוך הריקנות שלי הצלחתי לשמוע את יעל מבקשת לדבר לפני כל
הכיתה, המורה שרצתה לתת מעורבות חברתית הסכימה ויעל התרוממה
ממושבה ליד החלון וניגשה לכיוון הלוח. שערה החום והמתולתל גלש
ברכות על כתפיה ואני הצלחתי להסכים עם העובדה שאכן היא היפה
בבנות של כיתה ד.
כשנעמדה ליד הלוח היא חייכה לכיווני וכמו שאורן אמר היא בקשה
שנהייה חברים, והסכמתי. כולם שמחו לאללה וגם היא,אבל אני? לא
הרגשתי טוב כל כך עם זה.
ככה בילינו יחד עד סוף היסודי,וגם בתיכון היינו יחד.
"הזוג הבלתי נפרד" קראו לנו. ולי תמיד נשארה אותה התחושה של
חצי ריקנות. וניסיתי לאהוב אותה ,באמת שניסיתי.אבל היו לה הרבה
שגעונות,יותר מידי שגעונות,ושנאתי את זה...למען האמת תיעבתי את
זה.לפעמים זה היה גורם לי לצרוח,עד שלא יכולתי לפחות פעם ביום
לתקוע צרחת דמא קונאן הברברי. לא עליה...סתם לפרוק מתח.ותמיד
למרות הכל נשארתי איתה,לא היה לי משהו אחר יותר טוב.
אני זוכר את החתונה שלנו,קטנה צנועה לא בעלת הרבה שלאגרים היא
תמיד חייכה לאורחים ואני סתם שתקתי והינהנתי.לרוב היינו יושבים
בבית על הספה בסלון לראות סדרות בלילה ביחד, אבל זה היה עוד
אחד מהשגעונות שלה,אלה ששנאתי כל כך...
יום אחד לא יכולתי יותר אז סיימתי את זה,פשוט סגרתי הכל, בזמן
שהיא ישנה הנחתי עליה את הכרית שהכי אהבה והידקתי. התלתלים שלה
גלשו לה על הכתפיים ממש כמו בשעור חברה אז בכיתה ד, ופעם
ראשונה היא שכבה שם בדממה בלי השגעונות המעצבנים האלה שלה. אבל
לא ממש אהבתי את זה, די שנאתי את זה...למען האמת תיעבתי את זה.
אז קפצתי מהחלון שלנו שהיה ממוקם בקומה החמישית.
ואז לכמה שניות הרגשתי חופשי אבל עדיין הייתה לי את התחושה
הרייקנית המעצבנת...טוב היא לא נשארה להרבה זמן. ועכשיו הכל
כבר ברור לי "פשוט לא מסתכלים על הקנקן אלא מה שבתוכו". ועם כל
השגעונות שנעלמו ממני,הבנתי באמת מהי משמעות החיים האמיתית. |