איתו אני מתחתנת?... המחשבה עולה לי בראש... הוא היה רציני?
ברור שהוא היה רציני... אני מכירה אותו מספיק זמן כדי לדעת
שלא. אם הוא מסטול אז הוא תמיד רציני וגם כשהוא מסטול אז הוא
בדרך כלל רציני...
והוא טוב אלי. הוא לא מכה, לא מכריח לא מאיים ולא כלום... והוא
שלי...
לפני חודש הוא הציע לי להתחתן... ואני אוהבת אותו. באמת שאני
אוהבת אותו. והוא אוהב אותי. אני יודעת את זה... הוא כל פעם
מוכיח לי מחדש. יש לו קטע מוזר כזה... כשאנחנו עם כול החבורה
שלנו אז הוא במעיין מצב "סבבה" ומתייחס כאילו כלום, וכשאנחנו
לבד אז הוא רומנטי ועדין. האמת גם כשאנחנו עם כולם בבית של
מישהו אז א יש בחדר של הטלוויזיה מיטה דולה אדומה כזאת משיפון,
והוא שוכב על  הגב ואני מכורבלת עליו, והוא מלטף לי את הראש
והכתף, ומדי פעם לוחש לי באוזן כל מיני שטויות קיטצ'יות שכאלה.
והוא שומר עלי ומגן עליי... כן. הוא אוהב אותי.
אוי אני נשמעת קיטצ'ית בעצמי...
הוא אחד הבודדים שיודעים מה ההוא עשה לי... איך הוא הרס אותי
מבפנים ומבחוץ, איך הוא  לקח אותי, איך הוא הרג אותי יום אחרי
יום, לילה אחרי לילה... איך בגללו הגעתי לאן שהגעתי. איך אני
מייחלת בכל יום לא לראות אותו יותר ושהלוואי שמות באיזו דרך
מסתורית.
איך בנאדם כזה עושה דברים שכאלה... ועוד ל... זה באמת לא
יאמן... איך שבגללו אני ככה... ושבגללו אני מאובחנת כפסיכופתית
או מה שזה לא יהיה, ואיך שבעצם זאת אשמתו שאני עושה ועשיתי את
מה שאני עושה. ואיך שבסופו של דבר הפסיכולוגית הדפוקה שלי רק
עכשיו, אחרי טיפול של כמעט 9 שנים, מתחילה לראות את זווית
הראיה שלי ועוד מדווחת עליי כעל פוטנציאלית להתדרדרות ל"עולם
התחתון" לפי המונחים שלה... מאמי'לה, אני כבר עמוק שם... עם כל
החרא והיובש... והכל בגלו...
והוא מנחם אותי, ועוזר לי להתמודד עם המצב. אם אפשר לקרוא לזה
מצב...
וכשאנשים מתחילים לחרטט לי כל מיני שטויות על החיים שלי כל כך
בא לי לשאול אותם, כל אחד ואחת מהם

איך אתה היית מרגיש אם היו אונסים אותך?!?