בהתחלה זה היה נראה כמו סתם עוד יום בנאלי בבית הספר. עליתי על
האוטובוס, קורי השינה עוד דבוקים בצידי העיניים, אמרתי לנהג
"בוקר טוב", מתוך הרגל, ושוב לא הבנתי את התשובה שמלמל תחת
שפמו. ממש כמו בכל יום, רק שהיום האוטובוס שקיבלנו היה מהחדשים
האלו, כאלה שפחדנים חסרי מוסר, העונים על הכינויים: בני נוער,
מתבגרים, בני טיפש-עשרה לא הספיקו להשחית, בינתיים...
עכשיו, במבט לאחור אני מבין שהאוטובוס בעצם היה רמז גדול לדבר
הבא, ליום המושלם שהיה לי.
ירדתי מהאוטובוס שעצר במרחק פסיעה ממעבר החצייה שמול שער בית
הספר, ולא יכולתי שלא לשמוע את המוזיקה שהתנגנה בקולי קולות
כמנסה להוכיח שהיא אכן שם, ושיש לה קיום רלוונטי.
מלא ססמאות, שלטים ופרסומות סבבו אותי, "חגורה להקליק ושיהיה
יום מדליק", "הנוער ינהג אחרת", "חגורת בטיחות מצילה חיים"-
סלוגנים מפוצצים הקשורים לזהירות בדרכים, לחגורת הבטיחות
וכיו"ב. הסתבר שבדיוק היום החליטו לעשות בבית ספרנו יום למניעת
תאונות דרכים, שנשא את הסלוגן (ב-ה' הידיעה)- "הנוער ינהג
אחרת", אחרי הכל בני הנוער הנוהגים בארץ מהווים בסך הכל 2.5%
לערך מתוך כלל הנהגים, ולעומת זאת מגיע הנתון המצער והמזעזע
ביותר והוא שאותם בני נוער מהווים גם כ-9% מאלה המעורבים
בתאונות דרכים בארץ שזה יותר מפי שלושה... ולחשוב שאני שייך
להגדרה...

אז הנה, היום המשיך להתפתח טוב. אחרי האוטובוס הנקי והעמיד,
מסתבר שאני הולך להפסיד 3 שעות של אנגלית ומתמטיקה, בשביל
לשמוע סיפור ולרקוד, אחרי הכל לא אכפת לי לרקוד אם לא לומדים
בזכות זה.
היום הזה של "הנוער ינהג אחרת" התחיל בסיפור אישי של נפגע
מתאונת אופנוע, שנמצא בכיסא גלגלים כבר 6 שנים. סיפור מזעזע
בהחלט, עשה את העבודה כמו שצריך- אני על אופנוע לא עולה! ואני
בטוח שגם ארבעת האנשים שהתעלפו בזמן שדיבר, לא יעלו כל כך מהר
(תרתי משמע) על כל סוג רכב שהוא.

בכל מקרה, הוא סיים לדבר, ואז המנחה של היום ביקש מתנדבים
מהקהל למטרת שעשועון נושא פרס גדול, בנושא זהירות בדרכים.
בהתחלה לא ממש התנדבו, אחרי כמה דקות עלו בערך 4 אנשים לבמה,
ואז... היא עלתה. היא כל-כך אמיצה, איך היא לא שמה על אף אחד,
לא מעניין אותה מה אומרים, אני מקנא בה על התכונה הזו.
הוא של אותה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, ענתה לו: "צנחנית
צלמת", התרגש ושאל גם אם איזו מוזיקה תרצה להיכנס לכיתה, "רוק"
היא אמרה. "היהודים?" שאל, "זה גם טוב" צחקה, "ומה עם
סבלימינאל?" שאל שוב - לא מרפה, "לא!" התריסה כלפיו וכלפי הקהל
שלטש בה עיניים. "למה?!" שאל כמאוכזב או מופתע, "כי הוא חרא"
ענתה, שוב, בלי לפחד מהתגובות. הוא החליט לעבוד נושא ושאל אם
היה לה חבר, היא ענתה שכן, הוא שאל אם היה לה משבר, היא חשבה,
ובחיוך תמים ענתה ש...כן... והיה מן גיחוך בקהל, הרי רוב הקהל
כבר ידע את התשובה.
הכל הוא שאל, חוץ מאתה שמה. שכח. גם אני הייתי שוכח.
כשעבר על כל האנשים וסיים את סבב ההיכרות, התחיל בשאלות. מי
שטעה ירד מהבמה. היא ענתה נכון על כל שאלה שנשאלה, אבל אז
המנהל הגיע, אמר שאין זמן וביקש להפסיק את המשחק - אף אחד לא
ניצח.

התחילה "מסיבת D.J" פרועה ברחבה של בית הספר, רק חבל שכולם
ישבו בצד ואף אחד לא באמת זז. מרגישה שהיא חייבת להציל את המצב
כמו תמיד, התחילה לנוע, לקפוץ, לרקוד, כאילו שהיא לא מתביישת
בגוף שלה, למרות שאני יודע שהיא כן. אבל, אסור לה להיראות
חלשה, ככה היא תופסת את העולם. כשזה לא עזר, עלתה על הבמה
והתחילה לרקוד מולם, כולם עמדו, ובהו בה. בהו, פשוט כך!
השיא היה ב"שיר הזה" של הפיקיות, שם חיקתה אותן, ובאיזשהו שלב
פתחה כפתור במכנסיים, כל-כך בתוך העולם שלה.
בכל הזמן הזה שהיא רקדה, ישבתי בצד- בוהה בה, נהנה מכל רגע,
תחושה מוזרה אופפת אותי. "אנחנו מסיימים עכשיו" אמר המנחה,
והפנים שלה נהיו טיפה עצובות. היא ירדה מהבמה, הלכה לקחת את
הילקוט שלה מהכיתה ועלתה לשיעור מתמטיקה השני.
המורה ביקש לראות את שיעורי הבית בחדו"א (חשבון דיפרנציאלי
ואינטגרלי), עבר ביננו כדי לראות. היא לא עשתה, אמרה לי לפני
השיעור שהיא ניסתה ולא הצליחה. כשראה שלא רק היא לא הכינה, שלח
את כל אלה שלא הכינו לספרייה. הוא עדיין לא הספיק לעבור בין
כולם, גם לא הגיע אליי, אז קמתי, למרות שעשיתי.
הלכתי איתה לספרייה, ושתקתי.

היא התיישבה ליד אחד השולחנות, פתחה את הספר והתחילה לעבוד.
התיישבתי מולה, היא לא ממש שמה לב. אחרי חמש דקות הרימה את
ראשה שהיום עיטר אותו כובע צמר צבעוני עם שני חורים לקוקיות
והסתכלה בי. "למה אתה לא עובד?", "הכנתי את השיעורים כבר". "אז
מה אתה עושה פה?", "בוהה" עניתי. "במה?", "בדבר היחיד שעדיין
לא הצלחתי לפענח ושאף אחד אף פעם לא יוכל, לפחות לא הגברים
שבינינו."
פתאום הבנתי, אני לא מבין נשים. אף פעם לא אבין. אז שתקתי.
היא שוב הסתכלה עלי ושאלה: "במה אתה בוהה?", אמרתי: "אני בוהה
בך, אישה". היא התפרצה עלי בצעקות, על זה שאני שובניסט, ויצאה
מהספרייה - אני פשוט לא מבין נשים! אבל, כנראה שגם הן לא
מבינות אותי, את הגברים.
"אישה", אמרתי וחייכתי.