האדישות אכלה אותה אבל לא היתה לה תרופה לזה. בפעם המיליון
שהוא שמע אותה אומרת קורה נמאס לו והוא טרק את הדלת אחריו, היא
פשוט המשיכה לעשן את סיגרית הווינסטון לייט האחרונה שלה יודעת
שעוד מעט הוא יחזור, כמו תמיד.
אחרי שעתיים כבר נמאס לה לחכות לו והיא הלכה לקנות לעצמה את
הסיגריות, ברחוב היא פגשה את אביב, הוא תמיד הופיע ברגעים הלא
נכונים, כרגיל היא הגיע לדירה שלו וכרגיל לא לקח לו הרבה זמן
לשכנע אותה להוריד בגדים ולהיכנס למיטה איתו, היא ידעה שמה
שהיא עושה הוא רע אבל לא היה איכפת לה, משום דבר במיוחד לא
מעצמה.
יום אחרי כשהוא חזר היא לא היתה בבית והוא ישב על המדרגות
וחיכה לה, היה חם. היא הגיעה ושיערה הפרוע העיד שהיא לא בילתה
בבית לילה שלם, היא ניסתה לנשק אותו אבל הוא התרחק, "די נמאס
לי" הוא סינן והלך.
היא חיכתה לו שעה שעתיים, והתחילה לרעוד היא לא היתה רגילה
להיות לבד, תמיד הוא היה שם לעזור לה בהכל,  אחרי שלוש שעות
היא עדיין לא התייאשה היא ידעה שהוא יחזור, היא הדליקה עוד
סיגריה,
הסיגריות היו הדבר היחיד שהראו שהיא בחיים, היא לא דיברה הרבה
ואם לא היתה מעשנת אז לא היו יודעים שהיא חיה, היא היתה לבנה
כזאת, לובן של מתים, ומבפנים היא היתה ריקה, כ"כ ריקה.
הוא לא הבין למה הוא אוהב אותה כ"כ ולמה כל פעם הוא חייב לחזור
כדי לראות ששום דבר לא השתנה והיא עדיין אדישה ולא אכפתית.
כשחזר ראה אותה שוכבת, הוא היה בטוח שהיא ישנה, הוא הלך לסלון
וראה טלוויזיה, בד"כ רעש היה מעיר אותה, הוא נרדם.  כשהתעורר
כבר היה בוקר הוא הלך למטבח והכין קפה לשניהם, הוא הדליק
סיגריה, כשהגיע לאמצע הסיגריה הלך לחדר לבדוק מה קרה ולמה היא
עדיין לא ערה,  הוא נישק אותה במצח.
היא היתה קרה, ורק אז הוא ראה את הצלקות, הוא הלך לשתות את
הקפה. הדליק סיגריה ומבטו היה ריק, אדיש כזה