עכשיו, בזמן החורף והגשמים... אני מתגעגע מתמיד. גשם יורד
בחוץ. בבית הספר, האנשים שבדרך כלל יושבים להם וצוחקים ביחד
בחוץ ברחבה על המדרגות מסביב לה, פתאום מחליטים להתכנס בלובי
בכניסה לתיכון, המקום החביב עליי ועל חבריי. פתאום נהיה צפוף.
קשה לזוז, קשה לראות, קשה לשמוע וקשה לדבר.

אבל תמיד נראית בבירור האחת שלי.
זוהרת ככה, מבעד לכל מעילי הגשם והסוודרים. מדברת עם ידיד גבוה
ממנה בכמה סנטימנטרים, צוחקת ועומדת באותה עמידה ישנה, שפעם
בזמננו הייתה כל כך עושה לי את זה. דברים שאצל אחרים אני כל כך
לא אוהב ואפילו נראה לי כפגם - כמו צורת הליכה, פוזת עמידה,
מראה... משום מה הם אלו שבעיקר מושכים אותי אליה.

ואני מביט בה בעניין... שוב, כמו פעם.. שואל את עצמי אולי
הדחקתי את הרגשות אליה והתנתקתי מהם, השעיתי אותם עד להודעה
חדשה, מהסיבה הפשוטה שאני לא יכול להביע אותם אליה? אולי
כשתהיה הזדמנות, אם תהיה, פתאום הם יחזרו, ואני ארגיש שוב?

ואני מביט בה. מרותק למראה, מרגיש את עיניי מבקשות להיעצם כדי
שפי ידמיין את טעם שפתיה פעם נוספת. אני כבר לא רואה יותר את
שאר האנשים הלא חשובים באותו רגע. אני גם לא רואה את הקירות.
המקום הזה לא קיים בכלל... רק האחת שלי, וששת משבצות הריצוף
שמסביבה.
ושוב אני מנסה למצוא אצלה פגמים בכוח, אולי כדי להתנתק מהתלות
הזו בה, שכדרך פלא לא מצליחה יותר להכניע אותי - אבל פוסלת
אחרות. אבל כל הפגמים שאני מוצא... לפתע מתגלים כי מושכים אותי
עוד יותר, שותלים בי רצון, געגוע, ספק, תקווה... תשוקה.

אבל אהבה לא. היא מודחקת כבר עמוק עמוק בתוכי. חודש של דיכאון
בלתי פוסק אפילו בחלומותיי לפני כמעט שנה גרם לזה.

ועודני מביט בה. עיניי כבר אינן עצומות ופי מיואש מהציפיות
הכושלות, מקרין לעיניי מבט של עצב. המחשבות כבר לא רצות בי. לא
מעוררות בי תקווה חדשה שתצטמק ברגע. כמו המוות... קר, עייף,
שקט, חסר כל מטרה והמשך. אבל מעל הכל עצוב.
מנסה להתקדם לאיזה מקום בתוכי, שאולי בו אני אמצא את ההמשך שלא
קיים. לפתע אני מצליח לראות שוב את האנשים העוברים והמצטופפים
בלובי שלנו. אני גם נזכר בזאת שיושבת לידי, חברה כל כך טובה
וקרובה, אף אותה אהבתי פעם. כשאני נזכר בה לפתע ניצוץ של תקווה
מתגלה בתוכי.

אולי אני בר מזל אחרי הכל.
אולי עוד יש למה לצפות.
אולי עוד אהיה שלם שוב, בידיעה שבוקר אחד אתעורר משנתי תחת
שמיכת הצמר בקיץ ביום בהיר ונעים, אזכור את אהבתי הישנה לצדי,
ואף אזכה לנשקה על מצחה בדרך לשירותים, מבלי להעירה.