בוקר, משפשפת את העיניים ושוב הצעקות החודרות של אמא מדברת
בטלפון ומעוררות בי תהיה, יודעת שחייבת לקום אך אין לי למה.
הגוף כבד, העיניים נפולות, תחושת עייפות אופפת אותי וברקע
שומעת את צלצול בית הספר היסודי בו למדתי פעם ויודעת שעוד יום
כמו כל הימים צריך להתחיל ואני כהרגלי לא הכי אופטימית. קמה
מהמיטה בהרבה אנחות וכעס ודבר ראשון מפעילה את המוסיקה מהמערכת
המאוד קטנה שלי אשר מונחת בחוסר אונים על השידה בין כל הזבל
הלא מוערך שלי. כן, ללא מוסיקה לא אוכל להתחיל את היום, אין
דבר שיותר משמח אותי מהצלילים הקסומים והקולות המלהיבים של
המוסיקה שאני הכי אוהבת.

עכשיו כבר קמתי, אז אין לי ברירה אלא לברר על מזג האוויר שבחוץ
כי אני חייבת לדעת מה ללבוש ולהתאים את עצמי למתרחש בחוץ וכמו
כן, למצב רוחי, אני מתפללת שיהיה חמים בחוץ כדי לא להסחב עם
הסוודר החום היפה שלי ולהרגיש מסורבלת כמו תמיד. אמא כהרגלה
אומרת שיהיה "נעים", תמיד נעים חוץ מהימים שבהם מאוד קר או
מאוד חם. לך תדע מה זה נעים... עוד לא הבנתי את פירוש המילה
ואני לא חושבת שבחיים אבין.
אחר כך ניגשת ישר לאמבטיה לשטוף פנים, לצחצח שיניים ואני לא
תמיד נהנית מזה, במיוחד כאשר המים הקרים משתלטים על העולם. לא
כמו כל שאר בני האדם הנורמלים, דבר ראשון אני מתאפרת הכי טבעי
שאפשר, עושה פן, אוספת את שערי בסיכות דקות שלאט לאט נעלמות לי
מהחיים אחת אחת בשיא המסתוריות ולאחר מכן רק מתלבשת. אנשים לא
מבינים את העניין הזה, הם חושבים שכל הסדר הפוך אך לפי דעתי זה
לא היה סדר אם זה יכול להיות הפוך כי סדר בשבילי זה לא סדר
בשבילם.

אני לא יכולה לפתוח את יומי החדש בשקט עד שאני לא מביטה במראה
רגועה לחלוטין ורואה כמה אני יפה. אבל לצערי לא תמיד אני יפה,
במקרה היום כן הייתי יפה והרגשתי כך, ייתכן ושנת היופי שלי
תרמה במעט. סיימתי להתארגן ומתכוונת לצאת מהבית אך בדרך ישנה
תחנה עיקרית שלא תמיד בא לי לעבור בה. אמא אומרת "בוקר טוב"
"יום טוב" ו"שלום", ואני, מכיוון שמצב רוחי היום אינו שומם
מחייכת לה חזרה באהבה וברכת "יום טוב".
בכל יום אחר הייתי פשוט אומרת "ביי" ממולמל בקושי ומשתדלת
להמנע מלהיות באזור שלה כדיי שחס וחלילה הדם שלי לא יעלה לראש
ונפתח בריב, פשוט ככה אני.

אז שוב אני יוצאת מהבית לא תמיד אופטימית כל כך אבל היום אני
אשקיע את מאמציי הרבים כן להיות.
הולכת ברחוב עם ראש מורם, תיק הצד שלי והסיגריה ביד ודופקת לכל
אדם שרק עובר מולי חיוך רחב ושובה לבבות כי תמיד אמרו לי שאם
תחייך לעולם העולם יחייך אליך, וזה אכן עובד.
7 דקות ואני מגיעה, כרגיל, לא מתרגשת משום דבר כמו שאני רגילה
להתרגש כי לאן שאני הולכת כל בוקר אין למה להתרגש אותם פרצופים
אותם כיסאות ושולחנות ואותם בנות שאני רק מחכה שייתנו על הבוקר
את החיבוק הכי גדול בעולם. אפילו אין את האחד הזה ששווה בשבילו
לקום בבוקר, אז ככה שאין לי כל כך ברירה אלא לרצות לקום אך ורק
בשביל ההשקעה לעתיד האישי שלי, וכן גם בשביל הבנות. אותו יום
קרו אותם דברים כמו תמיד, שלום שלום, אנשים שמחים ועייפים ורק
אני קשה לי לדבר על הבוקר כי עד השעה 11 אני עוד לא התחלתי את
היום שלי.
הדבר היחיד באותו יום שגרם לי מעט אופטימיות זאת האומנות שאני
הולכת ליצור ולהביא לעולם במו ידיי במשך השלוש שעות הבאות. יש
לי מזל שהיום יום חמישי ומחר יום שישי לא לומדים, רק חבל שביום
ראשון השבוע שוב מתחיל ואיתו גם השיגרה.