טוב, אז אני כותבת, בקטן כדי שלא יציצו לי באוטובוס.
מימיני יושב איש אם חולצה משובצת ואף מכורכם. הוא מביט אלי
מידי פעם מבט חד הצידה ולמעלה, עם תזוזה קטנה של הראש.
הוא מגעיל אותי באופן נורא.
אני מאושרת שמצאתי שוב את הפנקס שלי. כבר ערב, ואני מתחילה
להתנער מהאפפת העדינה שעטפה אותי כל היום. אני מחכה שהאיש יעשה
שוב את המבט הדוחה כדאי שאוכל להחזיר לו מבט ארסי אחד משלי,
שאולי יפחיד אותו. זה קרה, נראה שהוא לא ממש נבהל, אני מנסה
לחשוב על דרך אחרת לגרום לו להפסיק. התחלתי לנשוף לו לתוך
האוזן בכל פעם שהוא נתן לי את המבט הרע. נשפתי, הוא התנער והיה
מוכן שוב, ניסיתי לנשוף חזק יותר, רק השערות שם זזו, הוא
מבחינתו התנער שוב מיד אחרי זה והיה מוכן וטעון מחדש נותן לי
מבט נוסף.
התחננתי שירד.
בדיוק הגענו לתחנה המרכזית, כנראה שתפילותיי נשמעו אי שם, הוא
ממלמל משהוא, לא בטוח שבעברית והלך.
נרדמתי, משתדלת שלא לגעת בחלון. התכופפתי כלפי מטה, שרבבתי את
רגלי רחוק כמה שאפשר ואת התחת לכיוון הקצה של הכיסא.
הגיעו אלי הבזקות רחוקות של שינה שהלכו והתקרבו יותר ויותר
התעוררתי מכל חבטה לידי. הוא נראה צעיר והתעסק במשהו בתוך התיק
שלו, תוך כדאי ששלח לעברי לחיוך מנומס. הוא היה כול כך יפה
בעני שזב ממש עשה לי נעים בעין. שמתי לב שעכשיו אני הייתי זו
ששולחת מבטים הצידה, אז ניסיתי להפסיק. הזזתי את הראש וניסיתי
להתמקד בנוף כדי לא לבהות בו. הוא עשה כמוני וניסה להביט בנוף
דרך החלון של השכנים, בראשי עברו תמונות שקשורות בערבובים.
בזווית העין ראיתי אותו בוהה במושב הכיסא שלפניו ובולע רוק.
הגנבתי אליו חצי מבט ארוך ובלי לרצות ליקקתי את שפתי. הוא
העביר את ידיו אל ברכיו, הוא הסתכל עלי במבט קצת מפוחד. הוא
הסתובב.
לא יכולתי להתאפק, חיבקתי אותו, אימצתי אותו אלי, הוא מיד
התחיל לנשק אותי באופן כמאט תינוקי.
הלשון שלי הייתה עמוק בתוך הפה שלו, הוא פלט אנחה ממש שקטה.
מאוד אהבתי אותו. האוטובוס נעצר. הגענו לעוד תחנה מרכזית הוא
לקח את התיק שלו מהרצפה, אני הסתובבתי לצד השני וחזרתי לנופים
המתחלפים. הכיסא שלידי פנוי.
חם לי. מבט חפוז על מה שמסביבי גורם לי לחשק להעלם או לבעוט
בחלונות ובתקרה. רק שתיגמר הנסיעה הזו. רציתי להגיעה הביתה
לזרוק את הג'ינס על המיטה ולהרים טלפון לכמה חברה. במקום זה
נכנסנו לעוד פקק. ברחוב האפור לא נראו יותר מידי פרצופים
עליזים. אנשים מיהרו, זקנים הלכו לאט, זקנות צעקו, ילדים גררו
רגליים. יש שם משהיא שרצה לעבר האוטובוס. הוא עוצר. היא מודה
לו. היא ארוכה מאוד, ובוהקת מאוד. יש לה משקפי שמש שחורים היא
מתיישבת לידי. העור שלה לבן מאוד, והשיער שלה שחור מאוד. היא
מזכירה לי את שלגיה. אני נזכרת בארוחת הצהרים שלי שמתנדנדת כול
היום, ושולפת מהתיק תפוח. טבלתי אותו בתוך צנצנת ריבה כול כך
אדומה שהיא נראתה כמאת שחורה. כשהוצאתי אותו זה בכלל לא טפטף,
אלה מיד התקשה. הגשתי לה אותו. שלגיה הפנתה אלי את פניה
הבוהקים, וכשעשתה את זה המשקפים השחורים שלה גלשו לקצה האף
והתגלו זוג עיניים מכשפיות. היא לקחה את התפוח ובנחישות של מי
שלומד מטעויות דחפה לי אותו בפנים. הכאב באף היה הדבר הראשון
שהרגשתי, אחרי זה התחילו לרדת לי דמעות מהענף שניכנס לי בעין.
זרקתי את התפוח עם הריבה מהחלון, אני חושבת שהוא פגע במכונית
וניקיתי את הפנים בחולצה שהייתה לי בתיק. הוצאתי משם גם כובע,
חבשתי אותו הכי דיסטנס שיש. תהיתי אם הנסיעה תיגמר אי פעם.
נרדמתי שוב.