ב"ממלכה" כבר שנים מסתובבות שמועות לא ברורות על שנאה. שנאה
היא יצור זכרי עטור פרווה מבריקה בצבעים של חום בהיר וכהה,
בתוכה משורגות כמה שערות לבנות, אולי מזקנה. משהוא פעם הראה לי
משהו כמו פחות מחצי תמונה שהייתה גם קרועה וגם מקומטת, אבל לא
יכולתי שלא להבחין בשיניים המטורפות שלו. הן דומות לשיניים
מקריקטורה גרועה. מאילה שמצירים באילת על הטיילת, בהם בד"כ
רואים חיוך מפחיד וענקי שמאיים לבלוע. בתוכו שיניים ענקיות,
ישרות, דומות מאוד לשיני אדם אבל הריבועים, של כול שן זאת
אומרת, נראים קצת נפוחים. בערך כך נראה הפה שלו, רק שכשהוא
מחייך רואים לו את החניכיים העליונים שזה כבר דבר הרבה יותר
מבאס. שמעתי עוד שמועה, שהוא מסתובב עם כתר קטן ומוזהב, ללא
כול שיבוץ אבנים, או יהלומים מזהב עבה.הרבה יותר עבה מזה של
תכשיטים שאנשים נוהגים לענוד, הוא גם קצת השחיר לפי מה
שאומרים, וממש אפשר לראות את הריקועים במקומות מסוימים בעיקר
בשפיצים של הכתר. לפי מה שפחד מספר הוא מזכיר את הכובע קרטון
שמקבלים במקדולנדס. זה קצת משונה שפחד משתמש בדימויים שהוא לא
מכיר, אבל גם אני מנסה לדמיין כתר שמעולם לא ראיתי ככל הנראה,
רק שמעתי אישורים. בכל אופן אין שמץ של מושג מה לפחד
ולמקדולנדס ואיך הוא הצליח לראות איך נראה הכתר שלהם, אבל פחד
סיפר לי מאיפה הכתר שלו.
הוא נגנב. הוא נגנב מחלום. וזה כבר גורם לי לחשוב על אילו עוד
חפצים נגנבים ונשמרים באובססיביות ע"י כל מיני יצורים שמעולם
לא ראיתי, שלא פוחדים ממני וגם יודעים שלעולם לא אוכל להוכיח
את הגנבה. השיטה ידועה פחד מסביר. גונבים מהחלומות שאינם
מיועדים לזכירה.
אני מאוד רוצה להמשיך בתחקיר על שנאה, זה נשמע לי ממש לא
הגיוני שגר אצלי משהוא שאני לא מכירה. ידעתי שאם אקרה לה
ואתעקש היא תגיעה אבל זה לא נראה לי רעיון כזה מוצלח עקב
הרזומה הבלתי מעורער שלו, הוא עוד ירצה להישאר ונדיר ככל שיהיה
יש גבול לאנתרופולוגיה (אלק) הסקרנות יכולה להרוג גם אנשים לא
רק חתולים וגם ככה יש לי מספיק צרות אם אובססיה המתישה אותי
בקרבותיה אשר מגיעים תמיד אחרי שאני שוכחת ממנה, אחרי
שהשתכנעתי משום מה שהבסתי אותה. אני תמיד שוכחת שאי אפשר להביס
אותה לחלוטין. כמו כולם היא לא הריגה. אני לא בטוחה לגבי השאר
אבל היא תמיד פקחת עין. עין נפוחה מהכידונים שזרקתי עליה בעבר,
אבל אובססיה נוראית ככול שתהיה אותה לפחות אני מכירה. אני
יודעת מה לעשות, בערך. מאיפה אפשר להגיע אליה ואיך לנטרלה. זה
לקח לי שנים ללמוד אותה. כי כולם קצת דומים לי, כול אחד לפי
תכונותיו. אובססיה כמובן בחרה את הדברים הכי בעיתים. היא
ילדותית, עקשנית על כלום, זדונית, ולא מרשה כשרוצים להתקרב
אליה כדאי לגלות עוד, היא פוחדת ומתרחקת. וכשאני נרתעת בגלל
שהתרחקה היא מתקרבת בשקט מאחורי, ואז אני מסתובבת אחורה כי
שמעתי אותה, כי הצעתי שנדבר - היא נתקפת בחילה ונעלמת. זו היא
וזו אני. ועכשיו שאני חושבת על כמה אנחנו מכירות וקצת דומות
כמו שתי חברות ואויבות וותיקות, חשבתי אולי להציע לה להיפגש על
כוס דם או זרע ולבקש ממנה מימנה כמה סיפורים על שנאה, אולי כי
אף פעם לא שמעתי ממנה, אבל יש לי הרגשה כזו שאובססיה מכירה
אותו מצוין, אולי אפילו היה בניהם פעם משהוא ושנאה העיף אותה
קיבינימט כי היא לא הרפתה, ועוד יש לו פרווה, מה שעושה את זה
ליותר קל להחזיק, ואובססיה היא מלכת הרודאו.
חוץ מהחברים בעלי השם והדעה בממלכה ישנם כל מיני הומלסים. מיני
דמויות שצצות מידי פעם, אני רואה אותם ומתעלמת. אני חושבת
שראיתי פה איפה שהוא תיש, במקום שדומה לים, וכרגע יש לי מן
אינטואיציה כזו שתיש יהיה היחיד שיהיה מוכן לתרום לי את כוס
המנחה לאובססיה. כשהגעתי למקום דמוי ים מצאתי רק כמה זקנים,
כמה יוצאי הודו מתלהבים, כמה מאוהבים בתוך המים שנראים כאילו
הם מתנשקים תוך כדאי טביעה, במקום מאוד עמוק. עבר לידי כמאת
בכוונה ילד רטוב עם כפות רגלים מלאות במשהו שדומה לחול. המים
הם הגורם העיקרי שהופך את הים לדמוי ים ולא לים אמיתי. מרחוק
הם נראו מאוד, מאוד דומים למי ים - כמו שהם נראים בלילה, למרות
שיום. אבל ההבדל העיקרי היה במרקם, משום שכשהייתה טובל בהם
התחושה שעטפה אותך היא כאילו טבלתה בשלג של הטלוויזיה ואם קשה
לדמיין איך זה לטבול בשלג של הטלוויזיה אפשר לדמיין שטובלים
בים של פירורים בגודל של הפיקסלים (?!) הקטנים שרואים בשלג,
ובניהם חשמל סטטי רב עוצמה שלא נעלם. אם מצליחים לדמיין את זה
מגיעים לתחושה קרובה לטבילה כמו בים. בנוסף לכך, זה קריר - לא
קר. קריר נעים כזה. זה גם כמאת יבש, אבל החשמל הסטטי והדמיון
לים אמיתי נותן הרגשה שזה יותר רטוב ממה שזה באמת. כל שאר
הסיפור על הגלים והקצף הכחול, אותו דבר כמו בים, בים באמת.
כמאת התפתיתי להתקרב ולטבול קצת את הרגלים אבל לא שחכתי שיש לי
מטרה. חוץ מזה גם המוזיקה הרועשת לא ממש לטעמי. הנחתי שאם תיש
לא בים הוא בטח ליד העץ שעל הגבעה הקטנה הממש קטנה, ושם באמת
הוא היה, על באמת דשא, שעל הגבעה מתחת עץ התפוח. (תיש דרך אגב
מבטאים עם הדגשה חזקה על היוד).
הגעתי לקצה, קצת מתנשפת מהעליונת. תיש מיד נרתע והתרחק. החלטתי
שלא לפנות אליו במילים כי בכלל לא הייתי בטוחה שיבין, אז פניתי
לתקשורת הפנימית הרגילה וחשבתי על דימוי צורני שמשמעותו - אני
צריכה כוס של זרע כדאי לשחד את אובססיה, כדאי שתספר לי על
שנאה. מצאתי שם איזה זרד ותלשתי ממנו את הענפים הקטנים שהפריעו
לי עד שהפך למחודד, וציירתי את הדימוי על החול. סימנתי לתיש
שהציץ מרחוק בעני שיבוא, והתרחקתי. ישבתי על הדשא וחיכיתי.
בינתיים קטפתי כמה עלים מהדשא והפרדתי אותם לרצועות דקות. תיש
התיישב, על התחת כמו כלב על יד הציור. הרכין את ראשו והסתכל
לכיווני. המשכתי לשבת ולשחק בדשא.
אני לא אלאה במנהגי אוננות של עזים רק אציין שכמובן או שלא
כמובן לא הייתה לי כול יד בדבר.
אני מתקרבת לפתח המעורה הקטיפתית של אובססיה. כמובן שאני לא
מתכוונת לקטיפתית כמושג אילה כעל מצופה בקטיפה שחורה. על פתח
הדלת שוכב על כמה אבנים שטיח הכניסה השעיר מאוד, למרבה הפלא
שערות הצמר הארוכות והעבות שלו נקיות להפליא. לצד הדלת תלוי
פעמון ברונזה צבוע בלכה שחורה בעל קול צורמני עד כדאי שלא ניתן
לשאת אותו ונעים עד שאפשר לגמור ממנו כאחד. מה שגורם לתופעת
לוואי של עווית בפניך ופיק בברכיך כאשר אתה מצלצל בו. אובססיה
לא סתם חשבה על זה כשביקשה אותו ממני באופן ממש מיוחד, היא
פשוט לא רצתה שיצלצלו בו, כדאי שלא ישאירו טביעות אצבעות על
הלק השחור. היא מאוד אוהבת דברים מבריקים אף אל פי שהיא עצמה
לא הטיפוס הכי נקי בעולם, אם להשתמש בניסוח עדין. ממש על פי
כללי הטקס אני מניחה את הכוס על האבן האפורה שמתחת לפעמון
ומחכה.
הקיץ עבר במהירות מטורפת, כך לפחות זה נדמה. השעה 10:34. הבוקר
סתווי. בוקר שבת. בסביבות 11:00 אני ארד למטה ואתיר את המנעול
של האופנוע כדאי להתחיל להתגלגל בכיוון העבודה. כמו בכול יום
כנראה שגם היום החתך הקטן שיש לי, שריד מאותו אמבוש בבית של
אובססיה יכאיב לי קצת ואולי גם יגרום לי להיזכר במירמור בתרגיל
המלוכלך, להיזכר ו (אולי) להצטער שבחיי לא שולט מוסר של אופרות
סבון, והמרווחים העיקרים בכל מערכה הם לאו דווקא אילו ששיחקו
לפי הכללים של הטובים. יושר ואהבה יושבות לידי. אהבה מרוחקת
ממני קצת, היא עשוקה במשחק בקצוות שערותיה הרחוקות ומלמול
פטפוט לא ברור בקול מתקתק וחרישי, שכמאת גובל בלחישה. אני מתה
עליה, גם בגלל שהיא קצת מרוחקת. היא יודעת את זה. השער שלה
מטפטף משהו נוצץ על הרצפה, כשהטיפות מתחברות עם הרצפה הן מיד
נעלמות, כאילו התאדו, או נבלעו. יושר יושבת לידי. היא משוחחת
עם אמת בטלפון שהאמת היא שאת חברתה הייתי מעדיפה. יושר די
משעממת אותי ולפרקים נראה שגם אני אותה. היא נורא רוצה שנתראה
ואז כשאנחנו נפגשים היא מקשקשת קצת ומדליקה טלוויזיה. עדיין לא
ברור לי אם זו הטלוויזיה שמקסימה אותה כול כך, או שהיא פשוט
זקוקה לי רק במנות קטנות. גם אותה אני אוהבת אותה אחרי ככלות
הכול. היא אולי קצת משעממת, אבל לפחות היא לא מכאיבה, וכפי
שכבר למדתי, למרות שכבר ידעתי ואפילו לא הופתעתי. זה לא דבר
שיש לזלזל בו.