אם הייתי מנגן לה בסול מז'ור, אז היא אולי הייתה אוהבת אותי
יותר.........
הייתי מנגן לה בלוז, כמו שרק אני יודע, מהאלה שהן נמסות ממנו.
הייתי שובה אותה בקסם הפסנתר שלי עם המוסיקה הג'אזית הקלה
והיינו רוקדים יחד, גם כשהמוסיקה הייתה נגמרת.
אבל ניגנתי לה במי במול מינור יצירה איטית ומשעממת שכתב איזה
חרש לפני 200 שנה.
היא לא הספיקה להחליט מהזה יותר- עצוב או משעמם. פשוט לא הייתה
לי את השמחת חיים לנגן את המוסיקה שממיסה אותן כל פעם מחדש אז
ניגנתי לה את היצירה במי במול מינור, יצירה עצובה ואיטית, ממש
הזדהיתי איתה באותו קטע. היא אמרה תודה רבה, נראתה קצת
מנומנמת, סחבה את עצמה עד הבית שלה, גם לא ביקשה שאלווה אותה.
דוקא נתתי המון רגש ביצירה, אבל משהו שם לא היה בסדר. נכנסתי
חזרה הבייתה עצוב ומושפל, והתחלתי לנגן שוב, ואז זה הכה אותי-
הקליד של המי במול לא עובד! פסנתר דפוק, בן 80 לפחות, ודוקא
שהכי היתי צריך- המי במול עשה צליל של נקישה בדלת, לא יותר.
לא נראה לי שאי פעם תחזור אליי השמחת-חיים כדי להמיס אותן שוב,
כמו שהייתי עושה עם הג'אזים בסול מאז'ור, אבל אחרי הלילה-
אתפלא אם תהיה לי מספיק שמחה כדי לגעת שוב בפסנתר.
אולי אם הייתי מנגן בפה דיאז מינור זה היה עובד טוב
יותר.........