דופק הוא ראש בקיר ומרגיש איך הזמן חולף
מקשיב הוא לשתיקה ומשתגע כשלא שורף
מסתכל בתמונות וטוען, ששם זה הוא ממש
ובמראה זה מישהו אחר, כל פעם מישהו חדש
זה אני? הוא שואל, פתאום הוא כל-כך קטן
לכוד בתוך הגוף הגישמי ורק חולם לעוף מכאן
ויודע הוא בסוף, שגם יומו יגיע ועדיף להישאר במיטה
וכל חוכמה שהוא חשב, תימחק כלא הייתה
ועל מה שהוא חשב, הם לא יידעו אף-פעם
גם כשבלב הרגיש משהו, ידע שזה רק דם
כה רגיל ונורמלי, ומה שעובר לו בראש בלי תום
על הקיר הוא מוציא את זה, רק שייגמר היום
מאזין הוא ליצירות ומנסה להתרגש
הוא יודע שהוא לא קיים וכלום לא מתחדש
שם קצת בושם קצת גילוח, שוב מישהו אחר
כל יום נמחק עוד בן אדם, כל יום לא ממהר
כל יום לא יכול להתעלם שלא איכפת לו מה יכול להיות
כל יום בדיכאון, על שלא מצליח לבכות |
