העיר העתיקה, ירושלים, חודש אב 1925

שני הבחורים הצעירים, התנהלו במעלה הרחוב המחשיך לעת ליל, היה
זה רחוב השלשלת אשר בעיר העתיקה
והימים - לב ימי הקיץ, חודש אב.
לבושם היה דמוי לבוש מקומי, גלביה ותרבוש אדום, שהרי מטרתם
הייתה להיטמע ולא להתבלט.
אך אם היית פותח עמם בשיחה, היו שניהם עונים לך ביידיש...
השעה הלכה והחשיכה, תושבי האיזור, ערבים ברובם, הסתגרו בבתיהם
מתוך מנהג עתיק יומין הנהוג בקרב תושבי עיר בצורה.
רק מספר שוטרים בריטיים נראו ליד שער יפו, בסמוך לתחנת המשטרה
- הקישלה.
שמו של הבחור הנמוך הצועד בראש, המבוגר מביניהם, היה פרץ
בלוי, עולה חדש שעלה מוורשה שבפולין לפני כשנה, אמנם מורה היה
במקצועו אך בשל התקופה הדוחקת והמצב הכלכלי הקשהמצא הוא עבודה
בשרברבות והיה מתקן ומסייד בורות מים בעיר העתיקה ובחדשה.
הבחור השני, התמיר והצעיר נקרא מאירק'ה והוא היה עוזרו של
פרץ.
אך לא לשם תיקונים הלכו שניהם אלא לשם צורך אחר, מסקרן יותר:

במוחו של פרץ עלו דברי המלמד בחדר הישן, בפולין.
אותו מלמד שב"תשעת הימים" המקדימים את תשעה באב סיפר להם על
בית המקדש ומבנהו המפואר.
הוא יכל לשמוע את קולו הרועם, זקנו הלבן ועיניו השחורות
הנוצצות כעיני נער, בעת שסיפר להם על גניזת אוצרות המקדש בידי
שלמה המלך המהולל ויאשיהו במחשכי מנהרות הר הבית הנושקות ללב
העולם.
גניזת אוצרות מבעוד מועד לפני שייחרב הבית והם יפלו ביד צר.
דבריו של המלמד בעל הקול הרועם היו מציתים בו אש דמיון והוא
היה יוצא להפליג על כנפיו לירושלים העתיקה ולבית המקדש העומד
על תילו, לארון הברית המכונף ולמזבח הנחושת.
והנה לפני שבוע לערך, בעת שהעמיק בור מים בבית משופץ ליד הר
הבית, אירע משהו שהסב את תשומת לבו:
דופן הבור התחתונה התמוטטה תחת פטישו ולעיניו הנדהמות נתגלה
פתח המוביל לכיוון מזרח, הוא התלהב אך הסתיר את התלהבותו וכן
הסתיר את החור שנפער בקורת עץ.
כל מה שלמד לגבי אוצרות המקדש צבר לעיניו תאוצה והוא כאחוז
דיבוק החליט לגלות את צפונות המנהרה.
עתה, שיתף את מאירק'ה בסודו והם הצטיידו בהתאם למשימה, לגלות
את העומד מאחורי המנהרה המסתורית המובילה לכיוון מוגדר.
"אני חושש" קרא מאירק'ה ככל שהתקרבו לבית הריק

"למה אתה חושש? הכל כאן ריק, הבית המשופץ ריק מאנשים והלילה
מסתיר אותנו"

"אולי תתמוטט עלינו המנהרה?"

"אלפיים שנה היא לא התמוטטה, אז עכשיו תיזכר להתמוטט?!"

ככל שהתקרבו לחצר, הלך וגבר חוסר בטחונו של מאירק'ה בן השמונה
עשרה, הוא הביט סביבו בחשד וכשפתח פרץ את החצר ונכנס אליה, פתח
מאירק'ה:
"יש לי הרגשה לא טובה, תאמין לי, אני חוזר בחזרה לרחוב יפו"

פרץ הביט בו והשיב:
"כרצונך, אני לא אפטר אותך כמובן, אבל תחשוב על מה שתפסיד,
בעצם ימי בין המצרים, חודש אב, לגעת בהיסטוריה, לגעת בנצח!"
מאירק'ה משך בכתפיו, אחר נופף לשלום ועזב את החצר.
פרץ התקין את החבל, ואחר ירד בעומק בור המים - כשלושה וחצי
מטרים.
הוא הדליק את העששית, הסיט את קורת העץ ונכנס אל המנהרה.
אור העששית האיר את פני המנהרה והוא זחל בצורה נוחה בתוך החלל
העגול, אבני גזית מסותתות תמכו את קירות המנהרה לבל יפלו, דבר
שהחזיק מעמד אלפי שנים. לחות קרירה שררה במנהרה וריח טחוב עלה
באפו.
אט אט התרחבה המנהרה לכדי יכולת הליכה, פרץ שמח על כך והחל
לפסוע.
הכיוון היה מזרח - הר הבית.
לאחר שפסע מספר מטרים הסתיימה המנהרה בחדר צר ללא מוצא.
פרץ התאכזב לרגע, נאנח. האיר כל פינה נסתרת, אך ללא הועיל.
עתה סבר כי זהו חדר ללא תועלת וכי עליו לחזור אחורה.
אך הנה התרחש אחד המאורעות הפשוטים שהפך את הסיפור מפשוט
למרתק:
פטישו של פרץ נפל מן התרמיל אל רצפת החדר, הרצפה השמיעה קול
נקישה חלול במקום נפילת הפטיש.
פרץ חש והאיר לכיוון הנפילה:
חור קטן נבקע בצדו הימני של החדר!
"חדר תחתון! "לחש לעצמו פרץ.

הוא נטל את הפטיש והלם בו בצדי החור חזור והלום, והנה:
קוי מתאר של דלת תחתית ממתכת עתיקה ומחלידה.
הוא פתח את הדלת המחלידה והכבדה עד כי כמעט ונקרעה מציריה, אחר
האיר שנית והנה מדרגות היורדות מטה, חלקלקות מרטיבות וריח טחוב
עולה...
הוא פנה, סגר עליו את הדלת וירד במורד המדרגות
המדרגות ירדו מטה, במהשך הוא נזהר לא להחליק בהן, בייחוד לאחר
שמעד על כמה ונחבל.
המדרגות ירדו מטה בקו ישר והדבר נראה לו כאינסוף,
לפי הערכתו היו שם חמש קומות של ירידה תלולה ביותר...
המדרגות נסתיימו, הוא הגיע לתחתית וכיוון את העששית לחפש את
המשך המעבר, אך קול צווחה הגיע מעברן, הוא האיר בפנסו והנה ראה
ענן עטלפים מסתער ועט, והוא באמצע הדרך...
הוא צעק צעקה חטופה ומיד השתרע על הארץ אוחז בידו את כובעו.
צריחות ונפנופי כנפיים עברו וחלפו ביעף, הסיוט נמשך כדקה ולאחר
מכן נדמו הצרחות.
הוא הזדקף והמשיך בדרך שממנה באו העטלפים.
שוב הייתה זו נקבה המובילה לאי שם, עתה לא ידע באיזה כיוון הוא
פוסע.
הרגשה נוראת הוד פשטה בו כשחשב כי הנה הוא פוסע בעקבות מלכים -
מלכי יהודה או כהני המקדש שפסעו אולי באותה דרך...
הנקבה בה פסע הסתיימה, הוא האיר והנה ראה כי מרחב עצום משתרע
מעבר לפתח, תהום רבה חוסמת את המעבר ושטחה שטח עצום ורב. קול
כמו קולם של גלים נשמע מרחוק הוא ניסה להאיר בעששית אך לא
הצליח להבחין מה נמצא בתחתיתה.
את קול הגלים ייחס לרוח הנושבת מפתח כלשהוא.
סוף הדרך - חשב בפעם השנייה.
הוא האיר בפנסו על הצוק שתחתיו והנה למרבה הפלא ראה כי מדרגות
צדדיות, בלתי נראות כמעט, יורדות בצד הצוק אל התהום.
עברו כעשר דקות, פרץ היה כבר בתחתית הצוק, הירידה במדרגות
הייתה מסוכנת אך זהירה
לאחר מעשה, הוא האיר על המקום שממנו בא וראה כי זהו קיר אחד
שבו, בגובה כמה מטרים כרוי חור מנהרה צרה - המנהרה ממנה בא.
עתה האיר לכיוון החלל הגדול והנה לתדהמתו הרבה ראה כי זהו
מקווה מים די גדול, כמה קילומטרים רבועים ששטחו מגיע עד לקצה
האולם הענקי.
"ים של שלמה" מלמל ונזכר בנבואה על אודות נבואת היבקעות הר
הזיתים לשניים ומים הפורצים מתוכו בשני כיוונים
הוא שיער כי ברגע זה אולי, הוא נמצא בבטן האדמה תחת הר
כלשהוא.
פרץ פסע לאורך האגם הפנימי עד כי ראה פתח נוסף, כמעט נסתר
מעין, כרוי באותו קיר צוק שממנו בא...
הפעם לא היה צריך לפסוע במשך זמן רב, כי הנה הגיע לאולם רחב
ומסותת ובו במת סלע מרובעת ומוגבהת... וכבש מוליך אליה.
הוא האיר לכיוון מרכז האולם, ראה את שאשר על הבמה ואחר שפשף
עיניו כלא מאמין!
הוא שוב האיר בעששית, עלה על הבמה וכשראה מה שראה, שפשף שוב את
עיניו, אחר פלט בהתרגשות אדירה:
"שמע ישראל!!"

פרץ הרגיש הרגשה רוחנית עזה, משהו עצום מילא את לבו בנהרת
אושר אמיתית כעין זוהר אור עצום המתפרץ ממקורות סיני והמקדש.
ההרגשה לגעת במקורות הנצח, נצח ישראל!
הוא לא עמד בהתרגשות האקסטטית וירד מן הבמה.
סביב הבמה היו כדי חרס, פכים חתומים וסגורים עומדים בצורה
מסודרת סביב.
הוא נטל את אחד הכדים החתום בחותם כהן גדול הכתוב בעברית עתיקה
והביט בו:
"פך השמן" לחש "שמן זית זך כתית למאור!"

פרץ השתרע בצד האולם בתנוחת ישיבה כשהחל להרגיש כי אינו זקוק
עוד לעששית,
אור טמיר החל לבקוע באולם, וריח קטורת נעים ומשובח נשב,
אדם בעל הדרת פנים התקרב לחדר, לבוש בגדי לבן, ציץ נזר לראשו,
זקנו לבן כשלג ומבטו רושף וקולו רועם ממש כמו עיני המלמד הזקן
בחדר של ילדותו:
"ראית את הקודש, ואינך כהן גדול, אף אינך כהן או לוי.
על כן, לא אוכל לעזור לך!
ואולם נבואת רגע תינתן לך, אך כל מה שתראה כעת בחזיון, כולל
דבריי, יישכח מליבך לאחר רגע, זולת שתי תמונות"

הזקן שפניו כפני המלמד נעלם ונמוג והנה ראה פרץ בדמיונו תמונות
עזות עם קולות עולים:
איש בעל שפם ומדים שחורים נואם כמטורף על במה מוגבהת בשפה
גרמנית, בכיכר עיר, המונים מריעים לו וצורחים:
"זיג הייל, זיג הייל".
בתי כנסת נשרפים בליל אימה וזעם, גווילין נשרפים באש, ניפוץ
שמשות וקריאות גידוף.
סמל צלב קרס מתנוסס על מדי חיילים החוצים את הגבולות וכובשים
את אירופה כמעט כולה.על גבי שריון טנקים וקני תותחים.
רכבות בקר עמוסות בבני אדם, נוסעות אל מקום עם ארובות מוגבהות
מעלות עשן - עשן שהיה פעם אנשים חיים ונושמים - יהודים כמוהו:
גברים נשים וטף הנשרפים ונשמותיהם עולות השמיימה.
ארובות מעלות עשן, מוגבהות, נראות מרחוק והן הולכות וקרבות
במהירות.
והתמונה האחרונה: רוגעת - לעת שחר:
ספינה בלב ים חותרת מזרחה בים רוגע... ונער מביט בכיסופים.

פרץ הקיץ משנתו, הוא הביט נכחו וראה באופן מטושטש כי כל
התמונות הפכו לבליל מול עיניו, הסתחררו ונבלעו בחלל האולם, כמו
היו עטלפים.
דבר לא זכר מן החזיון הנורא ומדברי הזקן, זולת ארובות מוגבהות
מעלות עשן וספינה חותרת, בה נער מביט בכיסופים.
הוא יצא מן האולם ועבר לאורך האגם כשהוא עירני מן השינה והחלום
המוזר עם שתי התמונות-מה שזכר, מנקר בו...
"חלומות שוא ידברו" סח.

והנה הסתיים החוף המוזר בצוק נוסף ובפתח הכרוי בצדו הצפוני...
הוא נכנס בפתח, פסע בו ובנפתוליו כמה דקות והנה ראה אור עז
בוקע - אור יום.
הוא עלה מפתח המנהרה, אל מערה כרויה בסלע והנה מדבר צוקים
וסלעים, והשמש קופחת,
ים בעל גוון מים ירוקים במרחק כמה עשרות קילומטרים לפניו - ים
המלח.
הר הזיתים נראה במערב וצריחי הכנסיות המסמנים את קו האופק לעת
שחר.
הוא פסע כמה צעדים והתמתח, אחר הביט שוב אחור לכיוון המערה -
ופתחה נעלם מפניו כלא היה מעולם.
"חזיז ורעם" קרא

הוא החליט לשמור את הדברים שראה בלבו.
ובאותו היום, הלך הוא ומאירק'ה וסתמו בבטון את המנהרה שנפערה
בבור המים:
"נו, מה גילית באותה מנהרה" שאל מאירק'ה

"שום דבר, היא מסתיימת בחדר צר ללא מוצא" ענה.


ורשה, קיץ 1942.

אדם שפניו כפני אדם בן שישים, אך גילו כארבעים, ישב בכסא עלוב
בדירת חדר צפופה. רזה ומזה רעב מתת תזונה מתמשכת. אלמן צעיר
היה עתה, אלמן מאשתו מניה ובתו יהודית שנורו בגטו, ברחוב
ככלבים, על ידי המשמרות הגרמניים.
פניהן היו עתה בתמונה אשר למול עיניו, תמונה משפחתית של משפחה
מאושרת לפני המלחמה.
אך בן אחד נותר לו, צדוק, בן חמש עשרה, שמו המיוחד, היה שם
בלתי שגרתי בקרב יהודי פולין, מלא תלתלי נעורים היה אך רזה
כמותו מחמת כפן.
עתה ישב לידו, מביט בעיניו ובוכה ללא דמעות וללא קול.
משהו חדש ולא ידוע עמד בפתח.
היה זה פרץ.
יושב היה הוא ומביט נכחו ממרחק של כשבע עשרה שנים מאותו סיפור
עלילה לילי.
לאחר החוויה המסעירה במנהרות הר הבית, נתקל פרץ בקשיי פרנסה
תוכפים וגוברים, היה זה המיתון החמור של אמצע שנות העשרים,
שגרם לעולים רבים לחזור לארצות מוצאם או להגר מעבר לים הגדול,
לחפש את מזלם.
מאירק'ה עזב את הארץ והיגר לארצות הברית.
פרץ קיבל מכתב מבית ספר יהודי בוורשה כי הנה התפנתה משרת מורה
בבית הספר,
והוא שהיה מורה במקצועו, קיבל את ההזמנה, עזב את ירושלים ועלה
על ספינה בנמל יפו וחזר לפולין.
הוא התחתן עם מניה, ונולדו לו שני ילדים - בן ובת.
עם הכיבוש הנאצי, לפני כשלש שנים, תכפו הצרות, הוא ומשפחתו
כמאות אלפי יהודי ורשה, הוכנסו לגטו הצפוף,
כך חיו, זה יותר משנתיים.
נחל צרותיו עלה על גדותיו כשאשתו ובתו נורו בדם קר, כך ללא
סיבה, לפני כשנה.
הוא "אכל" את עצמו על כך שלא נשאר בארץ ישראל, על אף כל הקשיים
שהיו אז.
קשיים שהתגמדו לעומת קשיי הווה אלו.
מבט מתחת לשולחן גילה שני תיקים ארוזים מוכנים לנסיעה מיידית.
בעוד כשעה יהא עליהם להתייצב ברחבת ה"אומשלג פלאץ" משם יישלחו
ברכבת למזרח, למחנה עבודה.
פרץ ובנו צדוק, קמו מן השולחן, הם נטלו את שני התיקים ופסעו
אל פתח הדירה,
פרץ נתן מבט אחרון בדירה עלובה, אחז ביד בנו וירד מן הבניין.
"שנל שנל, א פלוכטן יודן" צרח חייל מתוך רמקול.

שורות שורות הלכו יהודים ברחוב, ופניהם לרחבת תחנת הרכבת.
ההלם, האימה וחוסר הוודאות ניכרו בפניהם.
חיילים-קלגסים גרמניים עמדו והובילו את הטור, מידי פעם הצליפו
ללא רחם באנשים כושלים.
יריות נשמעו על ימין ועל שמאל.צריחות בגרמנית היסטרית. בכי
תינוקות וילדים.
קרונות בקר ארוכים עמדו לאורך הרציף, מחכים לקלוט את המטען
האנושי הרב שזרם אל תוך הרחבה.
פרץ ובנו נדחקו אל אחד מקרונות הבקר יחד עם עוד עשרות יהודים
ויהודיות.
הקרון נסגר, הרכבת החלה לנסוע ופניה מועדות לכיוון לא ידוע.
לילה ירד על פני תבל העשנה מן המלחמה הארורה.

רוב הזמן שתק פרץ, אך משהו כרסם בו.
הוא החל לשחזר בלבו את מאורעות אותו לילה של חודש אב לפני כשבע
עשרה שנים, הוא החליט לשבור שתיקה של שבע עשרה שנה, פנה אל בנו
ואמר:
"זו ההזדמנות לספר לך את המאורע של חיי, חוייה בלתי נשכחת
שעברתי בירושלים, בארץ ישראל לפני שבע עשרה שנים".
הוא סיפר לבנו על השיטוט הלילי והמיסתורי במנהרות הר הבית,
ואחר, בסוף סיפורו אמר:
"ראיתי אותו".

"את מה ראית" שאל צדוק.

"את ארון הברית, בכבודו ובעצמו עשוי עצי שיטים, ושני כרובים
עליו - זה מול זה, הוא שעמד על הבמה המוגבהת! "

"לא יאומן" לחש צדוק המום

"וראיתי את תוכו"

"ומה היה בפנים?"

פרץ הצטמרר ואחר אמר בקול שבור:

"אישית, לא אוכל לומר לך, וגם נרדמתי אחר כך, אבל אתה כבר יודע
מן התורה, מה היה בתוכו"

"לוחות הברית" מלמל צדוק כלא מאמין.

הרכבת השתקשקה עוד כמה שעות, הנוסעים צמאו למים, החום והמחנק
על אף הלילה, החלישו והתישו את יושבי הקרון, מקום על יד החלון
הצר והמוגבה-מקור האוויר היחיד - היה בלתי אפשרי.
"אני רואה ארובות מרחוק" צעק אחד האנשים.

המילה "ארובות" הדליקה ניצוץ במוחו של פרץ, נבואת השואה
והחורבן שנסתתרה ממנו באותו ליל חיזיון, חזרה אליו בשנייה
אחת!!!
היא הצטרפה אל מכלול התמונות הנבואיות שראה באותו לילה, עתה
הבין את הדברים לאשורם בתמונה רחבה.
הוא הביט בבנו ואחר פתח ואמר:

"בני, בני, קפוץ מן הקרון, קפוץ מן החלון, לך יש סיכוי".

"אני מפחד" לחש צדוק.

פרץ הוציא מכיס בגדו הפנימי דבר כלשהוא עטוף בבד ואמר בלחישה:


"חותמו של כהן גדול, מאותו הלילה, הוא יגן עליך בכל אשר תלך".

הם התחבקו, פרץ לחש ברכה חרישית באזני בנו והוא נדחק אל
החלון, צדוק טיפס מעלה בעזרת אנשים טובים מן הקרון וכשהאטה
הרכבת הלילית באחד מן הסיבובים, דחק את עצמו בין התיל וקפץ
החוצה.
פרץ נשאר לבדו, משנן בלבו את מה שאמר בעל הזקן באותו ליל:
"ראית את הקודש, ואינך כהן גדול, על כן, לא אוכל לעזור לך!"

"מי שאינו כהן גדול וראה את הקודש מתחייב בנפשו" מלמל פרץ
והוסיף: "והזר הקרב יומת"

אך כשראה פרץ את התמונה האחרונה מן החיזיון, נרגע קמעא.
הרכבת הארוכה ובה הנדונים למוות על דבר דתם, הוסיפה להשתקשק
קילומטר אחרון לפני ארובות העשן המיתמר ועמו נשמות המעונים.


קיץ אב 1945, אי שם במזרח הים התיכון:

עת שחר, עת זריחה,
ספינת מעפילים בלב ים חותרת מזרחה בים רוגע... הכיוון ארץ
ישראל.
נער שעון על הסיפון מביט בכיסופים אל המקום ההוא שבו ידע
מנוחה.
תלתליו השחורים של הנער התנפנפו ברוח, בידו החזיק כפתור מתכת
דמוי מטבע כקמע מגן מפני הרעות, הוא הביט בו בעיניים חולמניות:

חותמו של כהן גדול, אותו אדם הלבוש בגדי לבן, בעל זקן לבן כשלג
ועיניים בוערות כפני נער, כפני מלמד בחדר, כפני זה שנתגלה בפני
אביו באותו ליל אב.
על המתכת הוטבע חותם באותיות עבריות עתיקות, שמו של כהן גדול:


"צדוק".

כשמו.


ערב תשעה באב התשס"ג