עמדתי מולו, ולראשונה בחיי הרגשתי איתו בודדה.
בפרדס שמול הבית, בשלהי פברואר בסביבות הערב, הרוח הקרה שטפה
את פני מכל הכעס והשאירה לי רק את העצב המר.
הכלב שלי קיפץ סביבנו, רץ במעגלים, מסוחרר מהחופש שניתן לו
לזמן קצר.
היה שקט סביבנו וכל מה שאפשר היה לשמוע היה את רחש העלים של
עצי התפוזים שהיו כבר חסרי פירות.
הוא שתק את שתיקתו הארוכה, מבשרת הרעות.
שוב, כמו בכל פעם בשנה האחרונה, סרקתי אותו בעיני, בניסיון
נואש ולא כ"כ נואש לקבוע את כוחי עליו.
הכל היה מותאם בדיוק לאותה תבנית מיסתורית וגלויה לחלוטין
שלנו.
כלום לא השתנה מאותו לילה חם על המירפסת שלו. שום דבר, חוץ
מדבר אחד.
הוא הסתכל עליי, הוא דיבר המון. אמר דברים שבטוח היו מאוד
חשובים, אבל אני לא הקשבתי... ניסיתי לעצור את הדמעות.
אפילו בפעם העשרים המילים הללו צורמות לי.
ואני שגוררת אותו במבטי לשיחה זו כל פעם מחדש, כאחת שמנסה
להתעלל בעצמה, בסה"כ מחכה לשמוע משהו אחר, מנסה למצוא נחמה
במילים קרות.
והרי לסלוח לו כבר מזמן סלחתי. קשה לעמוד מול אדם שמסתכל עלייך
במבט אוהב ומזכיר לך כמה שאת יפה.
הבעיה הייתה בלסלוח לעצמי, בלסגור מעגל.
למרות שכבר האהבה מתה, זה עדיין כואב.
פתאום החל לרדת גשם, הוא קפץ ממקומו מאיץ בי לקחת את הכלב
הבייתה. "תבואי אליי עכשיו..." הוא אמר, מפחד לקבוע עובדה אך
לא רוצה לשאול שאלה, שמע אסרב.

ושמות חיבה שהיו פעם רק שלי, פתאום מקבלים משמעות אחרת, ובעלים
חדשים.