"אז זה 3 טבלאות?"
"כן"
"30 ש"ח אדוני, עוד משהו?"
"כן, זרוק גם איזה חישגד"
"עוד 20 ש"ח בבקשה"
שילמתי, האמת שלא שמתי לב בכלל כמה שילמתי לבנאדם, הייתי עסוק
מדי בלהסתכל עליו, להתבונן בו, בפניו חרושות הקמטים, בחולצה
המרופטת, במבט העייף, הסובל, ובכלא הקטן, הכתום והמואר שהאיש
הזה קיבל עליו מרצון, ולו בגלל הדאגה הבודדת שיהיה מספיק כסף
להאכיל את המשפחה בערב ("אמא... הבטחת לנו עוף בשבת!" ...
הסלוגן קופץ לראשי. דוסים מזדיינים). ולרגע אני תוהה, אם בכלל
יש למסכן הזה שם מספיק חמצן להעביר את היום... ואולי יש שם
בלון רזרבי? אולי בכל שעה וחצי הוא לוקח שכטה של חמצן נקי...
כזה שיש מחוץ לביתן החולני הזה... כי אחרי הכל אסור לצאת.
מדיניות החברה. ואולי, אולי היו לאיש הזה חלומות גדולים לחיים
שלו. הוא בטח היה קצין בצבא, משהו קרבי (כבוד). משהו עם עתיד.
הוא בטח חלם ללמוד משהו באוניברסיטה, מקצוע עם שם, מעמד.
להרוויח הרבה כסף, להתחתן עם האישה המושלמת וללדת 2.5 ילדים
מושלמים ולגור בדירה מושלמת באמצע תל-אביב (כל המגניבים גרים
שם). ולא לשכוח את הטיול לחו"ל אחרי הצבא, משהו עם החברים...
אולי דרום אמריקה. אבל כנראה כדרכם של חלומות, הם מתרסקים: הוא
סוחב פציעה טורדנית בקרסול מהצבא, שלא לדבר על שריטה רצינית
מכל הקרבות (הסיוטים עדיין חוזרים לפעמים), המקומות לפקולטה
המושלמת נגמרו והוא נאלץ להתפשר על משהו פחות יוקרתי, שגם לא
היתה בו עבודה. האישה המושלמת אולי היתה מושלמת, אבל כנראה שלא
כמו יין, היא לא בדיוק השתבחה עם השנים. ו-2.5 ילדים מושלמים?
הם הוחלפו ב4 ילדים... שההגדרה "מושלמים" לא בדיוק מגדירה אותם
(אולי "בני בליעל" ... או משהו בסגנון). הדירה המושלמת
בתל-אביב הוחלפה ביחידת דיור מסובסדת בחלק הגרוע של חולון. את
העבודה המושלמת הוא כבר לא ישיג, הוא נאלץ להתפשר, לחיות מהיד
לפה... ולהגיע לכאן, לבידוד מרצון הזה, נידון לנצח להיות מוצג
קרקסי לעוברים ושבים,שעשוע חולני לאנשים מהצד השני של הזכוכית
(ובטח כשילדים קטנים עוברים עם האמהות שלהם ליד הביתן, הוא
מסתכל אל הילד... מחייך חיוך קטן... והילד... במקום לחייך
חזרה, מגיב במבט של פחד ונצמד אל חיק אימו המגנה) אולי להתידד
עם כמה לקוחות קבועים, אבל בסופו של דבר, הוא לבד, סגור, מבודד
בתוך הגרוטסקה הכתומה הזו, שבוי בחלומות שווא ובמציאות
נושכת... ומחשבה חדשה קופצת לראש... אולי בתוך האיש העייף
הזה... מסתתר לו זעם רצחני, תסכול בלתי ניתן לסיפוק... עצב
עמוק יותר מכל תהום... ואולי. אולי יש לאיש בביתן של הפיס רובה
ציד מתחת לדלפק. רובה שמחכה ליום שיטענו אותו, מוכן לקצור כל
עובר אורח תמים שרק בגלל מזלו הרע נקלע לנתיב המוות של הפקיד
הכי מסוכן של מפעל הפיס. ויום אחד זה יקרה. הוא יקום, יטען את
הרובה, ייתן מבט אחרון במשפחתו האוהבת (אם כי מעצבנת לפעמים...
טוב... רוב הזמן), ויצא בפעם האחרונה מהביתן המקולל הזה. הוא
לא ישכח לקנות גם קצת חומר הצתה ולהרים את הכלא הכתום הזה כמה
מטרים טובים באוויר. כן, זו תהיה התחלה טובה לסוף שלו. משם הכל
כבר כתוב מראש, בדיוק כמו בסרטים: כדורים עפים, איברים נקטעים,
כמו גם חיים. כל מה שבנתיב חוטף... נשים, ילדים, זקנים, כולם
קורבנות של התסכול הרצחני. והוא יצעק, או כן הוא יצעק. "חישגד
אמרת?!?!?!... הנה!!! ה-נ-ה!!!" והוא ילחץ עוד הפעם על ההדק,
הוא כבר יפסיק לספור אחרי ההרוג השביעי. את הכדור האחרון הוא
ישמור לעצמו... בדיוק כשהמשטרה תגיע... ותקיף אותו מכל עבר
(הוא לקח בן ערובה מראש, את הסיום הזה אף אחד לא יקח ממנו...
משאלה אחרונה).ואז... בנשימה אחרונה, מצמוץ אחרון... מחשבה
אחרונה על החיים האלו שעברו עליו... הוא יכוון את הקנה אל תוך
פיו... וילחץ.
הוא יגיע לחדשות של אותו ערב. תמונה מרובעת קטנה. שם, גיל,
מקום מגורים. הקריין יקריא ללא רגש את פרטי המקרה ("המצער,
כל-כך מצער..."). אולי אפילו כותרת בעיתונים... עמוד ראשון
כמובן..אולי שני אם יהיה פיגוע גדול (ולמה שלא יהיה? המזל לא
בדיוק חייך אליו עד עכשיו), וזהו... הוא ישאר שבוע בתודעה
הציבורית... ויחלוף לו הלאה... כמו כל ידיעה טראגית בשגרת
היום-יום של ישראל... ולבי פתאום מתמלא צער על האיש המסכן...
"אדוני? אדוני!"
"הא? מה?"
"העודף"
"אה, כן... תודה רבה לך... יום נעים"
"תודה רבה לך, יום נעים אדוני"
אני מקיץ מהמחשבות שמילאו את ראשי... לאט לאט חוזר למציאות...
ומתחיל ללכת הלאה משם... בלכתי אני מעיף מבט אחרון באיש,
עינינו נפגשות... ואז הוא משפיל מבט, כמו שכנראה השפיל מבט כל
כך הרבה פעמים בחייו אל מול העוברים ושבים. ובסתר לבי, בזמן
שאני מתרחק משם... אני מצפה ליום שבו אפגוש בכותרת בעמוד
הראשון שבעיתון...
והצער עוד שם... הצער על האיש המסכן... האיש בביתן של הפיס