אז אמרתי לו "תכעס!" והוא באמת כעס. כמו תמיד, הוא עשה מה
שאמרתי לו. אם זה היה שתוק, דבר, תביא, או תקפוץ, הוא תמיד היה
ממלא אחר מילותי. במחשבה לאחור זה היה דיי עצוב. אבל זה נתן לי
מן הרגשה של עליונות, ובינינו, מי לא אוהב להרגיש שידו על
העליונה?
מההבט הפסיכולוגי של המצב זה הרי נבע מחוסר ביטחון מובהק, דבר
שדיי לא הבנתי. הוא היה בעל יכולות וכשרונות מיוחדים במינם,
אבל משהו כרסם בו. המצב ההוא נמשך משהו כמו שנתיים וקצת,
ואנשים תמיד חשבו שאנחנו פשוט הידידים המושלמים. דבר שכמובן
אני גרמתי שיחשבו ע''י כמה מילים פשוטות. והכל נראה ללא פגם.
לאט לאט ניתן היה להבחין שאפילו את הציניות שלי הוא לא מזהה,
אלא לוקח כ"פקודה" נוספת. בסוף התברר לי שהבדיחה הייתה על
חשבוני כשזרקתי "תירה בי" לאוויר והוא שלף אקדח ולחץ על ההדק.