אני עוברת על תמונות בראש
באלבום הפרטי בחדרי הלב.
דמעות שזלגו והפכו נהרות.
נהרות של עצב, של שמחה.
נהרות של ילדה, נערה, בחורה,
בנאדם.
ושתקתי.
כל כך הרבה זמן שתקתי
עד שפרצי מילים מחכים
בפתח הפה
על גבול הלשון
החוצה.
ויש בי כל כך הרבה לחלוק.
כל כך הרבה להגיד
כל כך הרבה רגש
כל כך הרבה שיגעון
כל כך הרבה שפיות
כל כך הרבה הרס.
מתנדנדת בין שפיות
לשיגעון
לאלימות לרגיעה לשקט
לצעקה
לאהבה ושנאה.
מתבלבלת בין מציאות
לדמיון.
בין שפע לעוני,
לדלות נפשית
לאושר.
בין שקר לאמת
בין מבט עיניך
למה שאני רואה
למה שאתה מקרין
למה שאני מקבלת
למה שאתה נותן.
ובסוף כל זה נשארתי כאן.
וכאן אני אשאר.
ולמרות שקר כאן
ואין הרבה נחמה
כאן תמיד יחכה לי
חדר
בין ייאוש לתקווה.
|