מה זה בכלל ה"אני" הזה שמתבונן בי במבט כה בוחן מהמראה הישנה
שבקצה החדר שלי? למה יש כל כך הרבה פעמים שאני מאבדת את עצמי,
שוכחת שאני היא אני, הגוף, המחשבות, הצחוק והבכי? ולמה אני כל
כך מיואשת כשאני מוצאת את עצמי מחדש? כל ההכרח הקיומי הזה לומר
לעצמך:" שימריתוש! את קיימת, זה לא יהיה כך לנצח, זה נכון,
אנשים טובים ורבים ממך כבר עזבו את העולם הזה, והאובססיה הזאת
שלך לגבי עצמך לא תעזור ולא תועיל לאף אחד".אבל כל פעם מחדש זה
לוקח אותי לאותו ערב מקולל, ואני מוצאת את עצמי שוב באותה
סיטואציה ורואה את עצמי מלמעלה, אני יושבת ומולי ה"דבר" הזה,
ההוא שהרס לי את החיים, הוא לא אומר מילה רק מסתכל בי במעין
מבט לא מוגדר.אני מתפללת שזה ייגמר כבר, שמשהו ישבור את השתיקה
הזאת, אבל זה לא קורה, וכל שנייה וכל תנועה נראית כמו נצח
בשבילי.והוא מוציא את האוויר לאט לאט ומעביר את הידיים שלו
בשיער שלו, ואני חושבת על כמה שאני אוהבת אותו, הכל אצלו, כל
שערה ושערה אצלו, וזה כואב לי כי אני יודעת, כמו שידעתי תמיד,
שהוא לעולם לא יאהב אותי כמו שאני אוהבת אותו.הוא צדק כל כך
שלא הכניס אותי לחיים שלו, כי הוא ידע מה שאני אף פעם לא
הסכמתי לקבל- את העובדה שאהבה היא חולשה, והחולשה הזאת כל כך
מיותרת לעומת כל סבל אנושי שמתואר באריכות יתר בכל פינת
רחוב.הוא יושב עוד כמה דקות ואז קם ממקומו, הוא שוב התייאש
ממני כמו כולם, ואני מנסה לקום אליו ולומר לו שהוא עושה טעות
ושאף אחד לעולם לא יאהב אותו כמו שאני אוהבת אותו, אבל אני
רואה שהוא יודע את זה כבר, אני רואה את זה בעיניים שלו, בידיים
הרפויות שלו, במעט רגש שהוא מעביר אליי כשהוא כמעט נוגע בי
בשביל לעודד אותי.
משום מה הכל אצלו היה תמיד כמעט, אף פעם לא עד הסוף, תמיד יש
מקום לחזור בך, לברוח חזרה, תמיד יש מקום לרווח, למרחב, לנשימה
עצמאית, תמיד.
מאז לא ראיתי אותו יותר, וכל קול שמתגנב לאוזני נשמע כמו הקול
שלו, וכל אדם שעובר ברחוב, מזכיר קצת אותו, בהליכה, בצחוק,
בסגנון הדיבור, כל דבר קטן אצלו חוזר אליי ומתיישב לי על המצח,
כדי שאני לא אוכל לראות אותו לעולם אלא רק להרגיש שהוא עוד
נמצא שם.ואז באותם רגעים כה קשים אני מבינה שאני לעולם לא אשכח
אותו ושהזיכרונות שלו תמיד יישארו שם, כי זהו הגורל המר, וטעם
הלוואי הקלוקל שמשאירה מאחוריה אהבה ראשונה שנגמרה.
|