כמה פעמים עמדה שם,
אובדת בתוך ההמונים, עיניה על סף דמעות.
כמה פעמים היא דממה, נכנעת לפחד
חיה את חוסר האונים.
בסופו של דבר היא התגברה, המשיכה ללכת, אוטמת את מוחה ממחשבות
- משאירה את הפחדים בחוץ. אוגרת אותם עמוק בפנים.
ולמרות הכל, היא קמה בבקרים ותפקדה כמו כל אדם אחר, מדגמנת
חיוכים לכל עבר, צוחקת כשהלב מבפנים בוכה.
אחרי הצהרים היא נפגשה עם חברים, הסתובבה ברחובות, משיחה את
הדעת מהפחדים שבפנים.
ובלילות, לפני השינה, היא הביטה במראה - הביטה בה והרגישה את
הפחד מחלחל מבפנים, חשה את האימה שעוטפת את נשמתה.
בלילות, כשעלתה על יצועה, היא עצמה את עיניה,מנסה לרוקן עצמה
ממחשבות, ממהרת להרדם - לברוח מהפחדים. מתפללת שלפחות הלילה לא
יתקפו אותה ביעותים.
גם הלילה היא התפללה, אבל זה לא עזר.
היא התעוררה חסרת נשימה.
הלילה היא שוב חלמה, על דמותה שבמראה.