בגיל שתיים-עשרה נהגתי בג'יפ
בחבל ארץ עשוי חולות רכים
החבלים היו זרוקים במושב האחורי
אנחנו היינו
סתם זרוקים

מישהו הניח אותי בין שמיים ואדמה
ואת החלומות סביב קשורים היטב.
האינסוף הקיא נשמה
                ולא התחייב

בגיל תשע-עשרה קיבלתי רישיון
לגלות שאני לא יודעת לנהוג
שוברת את המכונית המקרטעת
מכל צדדיה.
כשהיא עובדת אני שוכחת
שאם אני לא אטפל בה כמו שהינחו
היא תעצור יום אחד באמצע איזה כביש
ותפסיק
לנשום

עד היום אני פורמת את הקשרים.
אני חושבת שמתנו שם,
על שפת הים.
קפצנו מהצוק ואיבדנו
כל מה שאנחנו זוכרים.
גדלתי להבין, אבל אין זה
שקר להשתמש בתמימות.
המכונית נקיה מחול כי הצלחנו
הבנת? אנחנו מתחילים מחדש.
הצלחנו
למות

נבטל מיניות, שיטחיות, אלימות,
אכילת פגרים, שילטון, זהות,
מדים, נשק, חינוך, סלולרי, ביות
נמכור
תכשיטים קפואים בארץ זרה,
קפה גרגירים צבעוניים בצנצנת,
החבלים מתהדקים,
אפאטיה, אמפתיה, לאות
אשאר טעות של יקום
חסר אחריות
אבל אעשה כל מה שתבקש.
תבין,
אני חייבת להשתנות בשבילך.
אם אשאר במהותי הכנה, אבחר
להרגיש. להשתוקק לא להיות לבד.

ואז
תאבד.




(23/1/04, מוקדש לבוקר שניסית למכור את הגיטרה,
ולכל החלומות שעוד יגיעו)