"אז מה אפשר עוד לעשות דוקטור? "
אמא שלי שאלה בפולניות אופיינית את הוטרינר כאילו הוא אלוהים,
יש משהו שתוכל לעשות?
"לא, לא ניתן לעשות דבר, כנראה שזו לא שנת הכלב" הוא צחק צחוק
חטוף שנגדע במבט הפגוע שלי.
אני המשכתי ללטף את הגבינים השעירים שמעל לעיניים של סילווסטר,
והלשון שלו טפטפה עליי טיפות חמימות של רוק על המכנסי ברמודה
החדשים שאמא שלי בחרה לי.
"עם זה כל הצעירים היום הולכים" היא אמרה תוך כדי הורדתם
מהקולב, "את לא מתכוונת  - רצים, כשאחריהם רודפים ילדים אחרים
עם מקלות? " "חכמולוג" היא דחפה אותי לחדר ההלבשה, "לא יודע
מתי להפסיק, אתה יכול לשכוח מלקחת את האוטו הערב.
יש איזה פרוייקט נסיוני בהודו המערבית, התערב בפלאשבק שלי
בגסות האסיסטנט של ד"ר מוטי, זה נקרא "טרנספרו-ליברו..." "כן,
אבל זה בגדר ניסוי בלבד" ד"ר מוטי קטע אותו במהירות, בעיניו
מבט מתרה שקיפל האסיסטנט לשבת חזרה על כיסא הבר שלו ליד המכתבה
הנמוכה מדי לכיסא.
"מה זה טרנספרו-ליברו? שאלתי את ד"ר מוטי.
"טוב, חמוד", אמא שלי ענתה, "טרנספרו זה העברה או החלפה
בלטינית וליברו זה לבבי... או לבבות אני כבר לא זוכרת".
אמא שלי בוגרת האוניברסיטה הראשונה במשפחתה כפי שהיא טורחת
להזכיר בכל חצי הזדמנות, ובטח אחרי שתוריד את אבא שלי לשאול
תחתיות היא תהיה מהנשים האלה שמפרסמות מודעה בנוסח אקדמאית,
אירופאית, במצב מצוין, מעונינת בדומה.
במילים אחרות, אין כניסה למרוקאים, מעונינת בתפקיד ייצוגי,
המנוע עדיין עובד.
"טרנספרו ליברו זה הליך..." ד"ר מוטי נכנס לתנוחת המלומד
המסביר להדיוטות שלו, ואמא שלי נכנסת לתנוחת ההדיוטית הגומעת
דבריו בצמא. הוא בטח אפילו לא יצטרך להרדים אותה בהרדמה מלאה
כדי למשש אותה, אולי הוא כבר עושה את זה, אולי לאבא שלי לא
אכפת ממילא.
"...שבו הכלב או החיה חדת-הלבב בה מדובר עובר החלפת לבבות עם
הקרוב אליו ביותר, לרוב עם אפוטרופוסו.
אמא שלי מחניקה אנקה קלה כשהוא מסיים את המשפטים הארוכים שלו
בהטעמה השחצנית האופיינית שלו, ומוחה זיעה מעל מצחה, בעוד
האסימון יורד לאיטו.
"רגע" היא מסתובבת, זה אומר שחיימ'קה..."
"אני מוכן" - "שתוק חיים, אף אחד לא דיבר אליך"
זה אומר שאת הלב של חיים...
"אני מוכן אני מוכן"
אם אכן יתאפשר ההליך, העיניים של ד"ר מוטי נוצצות, זה יכול
להיכנס לספרי ההיסטוריה, העיניים של ד"ר מוטי כבר עמוק בעיניים
של אמא שלי, שמזיעה שוב.
"המנותח, משפחתו, הרופא הטוב מפליג, "משפחתו" אמי חוזרת אחריו
בדממה, "הרופא המפקח, כולם יהפכו לנושא מחקר שימוצה עד תום
לאורך דורות ע"י סטודנטים להוטים..." גם העיניים של אמא שלי
נוצצות, ואני מחבק חזק חזק את סילווסטר שמחזיר לי לק באוזן.
"למה אנחנו חייבים לטוס להודו? " שאלתי את האסיסטנט ששמו רובי,
כך למדתי, שישב לידי במטוס. זה לא חוקי לעשות דברים כאלה
בישראל, קדושת חיי אדם ועוד עקרונות ברבריים מימי קדם שאף אחד
לא יעז לבטל כדי שתלמידי ישיבות יתפלפלו עליהם עוד אלפי דורות
מבלי להגיע להכרעה, הוא משיב, לא מסיר עיניו מעיתון "הארץ"
שסחב מהמשרד של ד"ר מוטי.
אמא שלי ודוקטור מוטי יושבים שתי שורות לפנינו בגלל שאמא שלי
התבלבלה בהזמנה והזמינה שני זוגות כרטיסים ולא ארבעה מושבים
רצופים, נראה כאילו דוקטור מוטי כבר יגע מדיבור אל אמא שלי
והוא משעין את ראשו על המושב, ונותן לו להישמט.
אמא שלי תמיד פותחת כפתור כשאבא שלי לא באזור, ולפעמים היא
מעמידה פנים שזה נפתח בטעות וסוגרת את הכפתור הסורר תוך משיכת
תשומת לב מקסימלית לאקט.
"ההודים הם אומה מדהימה, אולי מבחינה טכנולוגית הם עוד לא שם,
אבל בכל הקשור להתפתחות רוחנית ואישית וטרנסנדנטלית..." הוא
מלכסן אליי מבט לראות שהבנתי את כל המילים, "הם שנות אור
לפנינו.
"שווה בנפשך..., העיניים של רובי מפליגות כמו העיניים של אמא
שלי כשהיא מספרת על תקופת הצבא, לפני שהכירה את אבא שלי, כשכל
הבסיס רדף אחריה והרס"ר נשבע שתהיה שלו, והמפקד ניסה להעביר
אותה ללשכה שלו והיא לא רצתה, "כי היא לא הייתה בחורה כזו".
טוב, היא בטח כזו עכשיו, הראש של ד"ר מוטי כבר נוטה ובוודאי
המבט שלו כבר צולל בגניבה אל תוך השקע העמוק שבין השדיים שלה,
בו נאגרו טיפות קטנטנות, וחזה עולה ויורד בהתרגשות, מהפנט אותו
וכולא את מבטו.
סילווסטר כלוא בתא המטען, בכלא מיוחד לכלבים.
הוא בטח מיילל כמו מטורף ואני תקוע כאן עם השמוק השחום הזה.
"ולכן הם זוכים באושר בשלמותו בעולם הזה ואנחנו תקועים כאן עם
הפיגועים, אתה מקשיב לי? " -"כן" אני מהמהם, "והאמת היא שבעצם
פולחן הלינגה הוא סביב, חי-חי, הפין של שיווה" אוי קיבינימט,
לא מספיק שגיליתי שהוא עדיין מדבר, ההומו המודחק הזה עוד מדבר
איתי על זרגים.
"ובנו פסלים בדמות הלינגה ופסלים בצורת ה"יוני", שזה איבר המין
הנשי..."
לפחות הוא לא אמר פות.מילה נוראה כמעט כמו פין. אני פתאום רואה
את חבר שלי יוני, שתמיד עומד שוער בשכונה, בצורת כוס ענקי,
"קדימה בני זונות, זה כל מה שאתם יודעים? " מנופף בידו ומנגב
הזיעה מעל שערות הערווה שמקיפות אותו.
קול צלול, כמעט על-אנושי נשמע במערכת הכריזה: "הגענו להודו,
שהייה נעימה ובהצלחה" "ושלא יחטפו צרעת", נשמע טייס המשנה לוחש
בקושי, לפני שהוא והקברניט פורצים בצחוק חנוק ומנתקים השמע.
אנחנו יורדים בכבש המטוס ואמא שלי מזיעה כמו חזיר. "אוף החום
האיום הזה, חשבתי שאחרי הארץ כלום כבר לא יפתיע אותי אבל זה"
היא מסריחה מזיעה ומבושם ומעוד משהו לא מוגדר.
או, הנה ד"ר מוגדיר, הרופא המארח, כולנו, גם אני לוחצים לבחור
שחום די צעיר את היד, ובתום הלחיצות הוא מסתודד בפינה עם רובי,
מניח יד על שכמו. "ידעתי, אני מחייך לעצמי, "גלאי ההומואים שלי
עובד היטב"
אנחנו עולים על אוטובוס עם עוד חמישים איש, ויושבים על קצהו
מאחורה, רגליים משתלשלות למטה.
כל האוטובוס מסתכל על אמא שלי, כולל הנהג, אני לא יודע איך הוא
נוהג עם הראש ב-180 מעלות אחורה בכל הפיתולים האלה.
לא ברור, אם אישה לבנה זה שוס כאן או אישה דשנה כמו אמא שלי,
אבל היא מסמיקה ומשפילה מבטה כשהרופא מהדק אחיזתו בתפס במשאית
הקרוב לירכה.
סילווסטר גם הוא מזיע בתוך הכלוב שלו, ואסור לנו להוציא אותו
עד שנגיע למרפאה, אחרת הוא עלול לחתום זיהום או משהו.
במרפאה, הרופא ההודי מניח אותו בעדינות על נייר דק דק, כמו
הנייר לסנדביצ'ים שיש לנו בבית, ומזריק לו משהו שגורם לו לעצום
את העיניים ולשקוע ברוגע עמוק. בצד החדר אמא שלי ודוקטור מוטי,
עדיין מזיעים כמו חזירים, ומתלוננים על זה, פורשים על מיטה
דומה את אותו הנייר.

אני מתפשט כולי, נעליים בצד החדר כי הן מסריחות וככה אמא שלי
חינכה אותי, ושוכב על הגב, מתפלל שהאסיסטנט לא יתחיל להביט בי
חלילה בעניין מחודש.
הרופא ההודי תוקע לי מחט ענקית ודקיקה בזרוע וכל הדיבורים של
ד"ר מוטי ושל אמא שלי מתפזרים להם ומתפוגגים ואני מרגיש את
עצמי שוקע כשאסיסטנט מחזיק בכתפיים שלי, ולוחש לי קרוב מדי
לאוזניים, אל תדאג, לא תרגיש דבר.
אני פוקח עיניים וממצמץ אל התאורה הבהירה בחדר, כשאני שומע את
הקולות שלהם "תראו הוא מתעורר, אתה בסדר חמוד שלי, כן תראו הוא
מחייך.
העיניים שלי מתחדדות ואני רואה שהם עם גבם אליי, ומאחוריהם אני
רואה משתלשלות רגליים גרומות, קצת מלוכלכות ומהצד השני ראש,
הראש שלי, מה לכל העזאזל?
אני קופץ אבל במקום מילים יוצאות לי נביחות, אמא שלי מסתובבת
אליי בחוסר עניין, ואומרת "אוי, גם הוא התעורר, אי אפשר להרדים
אותו שוב? " בחיים שלכם לא ראיתם כלב מדומם עצמו כל כך מהר.
אני יודע שאמא שלי מסוגלת לזה.
על מה את מדברת להרדים אותו? הוא הכלב שלי.
הוא מזדקף לאיטו על השולחן ומסתכל לי בעיניים ואני רואה שאלה
העיניים של סילווסטר, "אל תדאג BOY, אני לא ייתן שיעשו לך
משהו, הוא מרים אותי ומניח אותי בחיקו.
כל הטיסה חזרה חלומות כלביים חוזרים וצפים לי, אני פתאום מרגיש
את הסיפוק בקבורת עצם, בריצה בדשא, את תאוות הנקם בחרבון על
השטיח, בהשתוקקות אל הנקב הלח של השנאוצר הצרפתיה של השכנים,
אני קם בתחושת גועל מסויגת אבל כמו שאבא שלי תמיד אמר לי "כל
דבר תוכל להוכיח לכאן או לכאן, עם קצת זמן וקצת שכל. הוא פקיד
קבילות במס הכנסה ושמע יותר תירוצים מקב"ן במלחמה נגד ארצות
הברית.
והרי, אם סקוטים מזיינים כבשים עקב אוזלת המצב וקיבוצניקים
בודדים "מבגרים" גדי בן יומו, גם אני יכול להתרגל.
"אז אתה אומר שאני לא יכול ככה סתם לקפוץ עליהן ולדחוף להן
אותו?
סילווסטר שואל אותי בתמיהה כששנינו יושבים (אני יותר שוכב) על
הספפה שלי שקודם נורא עיצבן אותי שעוד לא החליפו לי למיטה
נורמלית, אבל עכשיו כבר לא מזיז לי.
"לא אתה צריך לדבר איתן, להזמין אותן למקומות, להגיד כל מיני
שטויות שאם יהיה לך מזל תתכוון אליהן, וגם אז... אה, ונדיר
שמישהי תיתן לך להיכנס לה לתחת".
"נדיר? " אוי, כוסאמו, מה עשיתי? הוא מקונן.
זה הכל בגלל ד"ר מוגדיר הזה, הוא שכנע אותי. הוא היה הראשון
שעבר מכלביות לאנושיות ומאז הוא מבצע את התהליך כדי שלא יהיה
לבד.
"אתה מתכוון שיכול להיות שיש עוד כלבים שהיו פעם אנשים?" "או,
בטח, כאלה יש כמו זבל, לא התפלאת אף פעם למה כלבים תוחבים את
האף שלהם בין הרגליים של בחורה ומאוננים על כל רגל מזדמנת,
מזילים ריר ותמיד מתלהבים ובכלל מתנהגים כמו מתבגרים שטופי
הורמונים ויצרים? הרי אחוז המתנדבים הכי גדול שלנו הוא מפילוח
השוק הזה. יש גם כמה ילדים קטנים אבל הם בד"כ מעדיפים כלבלב
חדש במקום לוותר על הלב שלהם, כי אנחנו כבר גדלנו ואנחנו כבר
לא חמודים, נראה איך הם ירגישו כשהם יגדלו וכבר לא יהיו
חמודים.
אני די מרוצה מהמצב החדש.
אני לא שם קצוץ שאבא שלי איבד את העבודה ויושב כל היום בבית,
ושאמא שלי צריכה בדיקות לפחות פעמיים בשבוע, אצל רופא שהוא חבר
קרוב של ד"ר מוטי, ולפעמים צריכה להישאר ללילה.
סילווסטר ממש בסדר איתי, מוריד אותי והכל, והוא אפילו יוצא עם
סיוון מהכיתה המקבילה, שתמיד רציתי להיתקל בה במקרה ליד
הברזיה.
רק חבל שלא ידעתי קודם, כי יכולתי להיות דני ענק, ולא סתם
פקינזי ננסי.