טוני ודאג ריחפו להם בינות לגבישי פלסמה ענקיים, במן גליל
עבות, אינסופי וצבעוני פסיכודלי כשמוזיקה קלאסית משל מלחין
בלתי ידוע מרחפת בחלל ומשווה לו ממד אינסופי ואטומי.
חלפו מי יודע מה שנים (יש מחלוקת בין ההיסטוריונים) מאז יצאו
את מנהרת הזמן הסודית שנבנתה במדבריות אריזונה הגדולה על
ידי צבא ארצות הברית ומהנדסיו הדגולים בימי המלחמה הקרה, הם
עשו "השתדלות" וחפרו קונוס ענק באדמה הצחיחה, והשכילו לשלב
אנרגית אטום ומחוללים אלקטרונים עצומים שעלו למשלם המסים
האמריקאי אולי יותר ממימון מלחמת וייטנאם.
דאג הבוגר חש לעזרתו של טוני הצעיר, ברגע שנתקע על הטיטניק
שעמדה לטבוע במי הקרח של האוקיינוס האטלנטי אי שם בתחילת
המאה העשרים, הוא ויתר על קריירה ומשפחה ועל ההווה שבו חי
ועל משכורת עתק לטובת אחוות המדענים המרחפים.
תמיד תמיד, כמעט בכל התקופות בהם נחתו, נאלצו טוני ודאג
להפעיל כוח כלשהו, או לחץ פיזי מתון כנגד מבקשי רעתם וברוב
המקרים נאלצו "ללכת מכות" עם אותם אויבים ביודעם ובבטחם כי
עברו קורס קרב מגע במכון הכושר של המנהרה בקומה 120 בחדר
333 אצל הג'ודוקא יאקאצ'ימי אישימטוטו וכן ביודעם כי בסופו
של יום, יישלחו לתקופה אחרת כשהם בבגדיהם הישנים המסריחים
מזיעה אך הטובים מכיוון שלא שלטה בהם תולעת ורימה וכן במיטב
בריאותם כפי שהיו לפני כן, ולא חשוב אם נפצעו קשה או
בינוני.
ברחפם בינות לעבר הווה ועתיד, לא היו הם בהכרה כי אם בחלום
חסר הכרה, כמו תינוק הצף במי השפיר של אמו הורתו, בוודאי היו
"מתים" הם "להריץ קטעים ודחקות" על הפגישה ההיא עם יהושע בן
נון בשערי יריחו ועל העדות אודות מוסוליני שהשתגע עוד בימי
מלחמת העולם הראשונה בשל הדיבוק שנכנס בו.
פרפר נחמד הייתה תכנית חביבה ששודרה מאז שנת 1983 בטלויזיה
הלימודית של ישראל.
שחקני הפרפר היו בובות חביבות בשם בץ הצב, אוזה האווזה,
נולי האפרוח ושבי החילזון הממושקף שהיה בשלבים מתקדמים של
הסתיידות שבלול.
חשבו שחקני הפרפר איך להעביר משהו יוצא דופן והנה החליט
המפיק לארגן תכנית ספישל של הפרפר לכבוד ימים נוראים
בשיתוף הבובות ומומו עזר (בן דמותו של עזמי בשארה)
הבובות היו מוכנות, אוזה הציצה מגליל עץ ונולי האפרוחה מתוך
עמוד קטום בינוני, המצלמות היו מכוונות למומו עזר המשופם,
מנגינת הפתיחה שכללה קטע אנימציה על פרפרים יודעי קורא
וכתוב ותולעים מרקדות הסתיימה זה מכבר.
הבמאי נתן הוראה להתחיל לצלם והצלם החל,
ובדיוק באותו הרגע שהחל השידור נפלו מן התקרה שני לוחות
בידוד ועמם שני ברנשים, מלאכי חבלה אמיתיים וכן אבק רב
שהצטבר, בנפלם מוטטו הנפילים את העמודים שבהן השתכנו החיות
החביבות ושברו אותם לחלקי חלקים,
מומו עזר היה בהלם והביט בשני הקרואים השרועים על רצפת
האולפן, אוזה נפלה מן העמוד ובנס לא שברה את רגליה הדקיקות
ואילו נולי המסכנה רפרפה בעזרת כנפיה ונחתה על הארץ בקול
ציוץ מעורר רחמים.
כולם היו בהלם.
טוני הרים את ראשו והביט בסובב, הוא ראה תפאורה ומצלמות
שהמשיכו לצלם:
"באיזו שנה אנו? אולי אנחנו בעיר הסרטים בהוליבוד?"
"אני חושב שאנחנו בגן החיות" ענה דאג והזדקף על עמדו, מסיר
מחליפתו את האבק.
"ילדים רעים!" הטיחה אוזה האווזה הגנדרנית הצדקנית "איך אתם
לא מעיזים! אני מיד אקרא לביטחון!!"
"ממש פויה!" מלמלה נולי האפרוחית.
"תראו תראו אווזה שיודעת לדבר!" קרא טוני והוסיף "אם לא
תשתקי אני אצלה אותך על האש!"
"רעיון טוב... מאז הארוחה הקודמת עברו אלף שנים" השיב דאג
"שנפסיק לצלם? " שאל הצלם את הבמאי
"לא לא... זה נשמע מעניין, תשאיר את זה!" אמר הבמאי שגילה
עניין בסנסציה המתגבשת.
מומו הביט בשני האנשים הזרים ובבגדיהם, הוא נמלא חלחלה מפני
שהידים מעופפים נושאי חגורת נפץ שריחפו בדאון והגיעו בעזרתו
לאולפן, איש ביטחון שמן קרב אל המקום ועמד בתנועת הסתערות,
מומו פקד:
"הסתער!"
התמונה שנראתה מחדר המצב של המנהרה אי שם בקומה ה-200 נראתה
קודרת:
טוני ודאג עמדו מול שני תוקפים, המדענית אן בעלת החלוק הלבן
בהתה במרקע הנשקף ואחר שאלה את המדען הראשי:
"להזיז אותם?"
"לא חושב, תני להם לירוק קצת דם"
"סליחה?!" אמרה ההמומה
"תני לשני התוקפים לירוק דם, זאת כוונתי, המצב שלהם לא כל
כך גרוע כמו שנראה!" השיב ולחץ על כפתור אדום.
הכפתור התפוצץ ומן המנהרה השבלולית בקע עשן, כבלים נשרפו,
נתיכים הותכו ואזעקה נשמעה, על גשרי הפיר רצו מדענים
וחיילים כמו נמלים מבוהלות.
כרבע שעה נמשכה התקלה שאירעה כתוצאה מהלחיצה על הכפתור
המיותר והמצב חזר לתיקונו.
טוני ודאג מלומדי הקרבות זינקו על איש הביטחון ומומו, הם
אמנם חטפו בעיטות ואגרופים וכן נשיכות ועקיצות מאוזה ונולי
שהיוו כח מתקפה אווירי אך הסתערו כאיש אחד כשהם קופצים כמו
נינג'ות על שני הבחורים ומשכיבים אותם פרקדן ומצמידים אותם
לקרקע.
"תבינו, אנחנו נוסעים בזמן, לא באנו להרע, תירגעו יא אנשים"
אמר טוני ברכות
"אז למה קפצתם והרסתם את הבית של אוזה ונולי? מה פשעו החיות
החביבות הללו?" מלמל מומו ההמום.
"המנהרה זורקת אותנו כל פעם למקומות אחרים ולא חשוב להיכן,
תמיד אנו נופלים וחוטפים מכה, פעם נחתנו באמצע מסילת רכבת!
ופעם באמצע פיצוץ מגדלי התאומים בשנת 2001".
"2001? פיצוץ התאומים בניו יורק? השתגעתם כנראה" מלמל איש
הביטחון
"טוב... סליחה גם על זה" השיב טוני שהבין כי העתיד הוא בלתי
אמין בעיני רוב האנשים
"באיזו שנה אנו מצויים." שאל דאג
"טוב" אמר מומו "אני מניח שאתם מצויים במדינת ישראל שנת
1996"
מומו עזר ואוזה ונולי שוחחו שעה ארוכה עם טוני ודאג והריצו
קטעים, טוני ודאג התכבדו בבורקס תרד חם ובקוקה קולה,
כשעה לפני כן הם עשו סולחה, ומומו רצה לקפוץ למושב שלו בכדי
להביא כבש לכבודם, אך טוני טען שהוא צמחוני ודאג אמר שהם
מספיק ראו דם במשך אלפי שנים.
מומו הביט בנוסעי הזמן ואמר:
"יאללה, אנחנו צריך לשיר שיר ולסגור את יום הצילומים!"
"בכיף" אמר דאג וצחקק והם החלו לשיר בשני קולות כשנולי
ואוזה מניעות את ראשיהן מצד לצד על גבי התפאורה המשוקמת:
"יום של הפתעות
באים לי חלומות
אנשים מזמן אחר
ואני על זה לא אוותר"
ובדיוק שהביעו טוני ודאג את המילה "אוותר" הם נעלמו בעשן
ובענן קטורת ריחני.
הבובות ומומו כול המפיקים נופפו בידיהם והשתעלו מן העשן
והריח:
"יא אללה... בחיים שלי לא ראיתי כמות כזו של עשן" מלמל מומו.
"הצילו הצילו אני נחנקת" צווחה נולי "כל כך חסרי נימוס...
מה כבר היה בבורקס!"
"חלום בלהות" קרא הצלם והוסיף "אבל בחייאת עיוני, אני
צילמתי את זה על אמת" והוא העביר את הצילום אחורה והראה איך
טוני ודאג נמוגים בעשן המפחיד.
"תשמור את זה... אני אדבר עם חיים יבין ונשדר את זה במבט
לחדשות בתור משהו בדיוני" השיב המפיק.
אדם בעל חזות יהודית עבדקנית ישב בחדר די נרחב המסויד בלבן
וקרא ספר גמרא על גבי שולחן, מעמד עטים עמד מצד ימין, שני
כיסאות מרופדים עמדו מן הצד השני ושורה של ספרים עמדה
בספרייה על הקיר ממול, הוא זימר לעצמו מן נעימה נושנה מימים
עברו:
"תנו רבנן... תנו רבנן"
טוני ודאג הופיעו פתאום באוויר ונפלו מן התקרה הישר אל שני
הכסאות מול העבדקן, הריפוד בלם את הנפילה הקשה מגובה עשרות
שנים,
האדם הביט בהם, נרתע לאחור ומלמל:
"אדיו סנטו בר מינן!!! בר מינן! שדים מן השאול יא רבנן,
נפתחו הפוארטו של עולם הדיאבלוס!!!"
טוני ודאג היו המומים, הן מן הנפילה הרכה הישר אל הכסאות
הריקים והן ממלמולי האדם המזוקן שדיבר ספק אל עצמו וספק
אליהם:
"הגענו לספרד?" שאל טוני.
"לאאאא" מלמל האדם "הגעתם למשרדו של הרב משה בואנו דירושלים
ועכשיו תעופו מכאן יא חנדרזו'ס, תלמידים חצופים ומחוצפים!!"
"איך נעוף ואין לנו כנפיים?" הקשה דאג.
"איך שהגעת יא חוצן חוצפן!" והוא קם מן השולחן בצורה מאיימת
ונופף בידיו.
"טוב, אנחנו תיירים מאריזונה, אז במטותא מכבודך!"
בואנו הביט בהם, מראם היה כשל אנשים אלגנטיים שבאו מחוץ לארץ
ומבטו השתנה, הוא בדק בפנקס ואמר:
"נו טוב... אם באתם לתרום, אז בבקשה".
טוני הציץ בפנקס וראה שהשנה היא 1968, הוא לחש זאת לדאג
ודאג הנהן.
"אז שמי הוא משה בואנו ואני יליד העיר העתיקה דירושלים נצר
למשפחה ממגורשי ספרד שהשתקעו בסלוניקי, נשוי לעזיזה לבית
אלקלעי דסאראייבו שמכינה קפקטיקה דל קרנה דליקטס השם יתן לה
כוח!"
"בספרד עברנו דווקא לפני הגירוש" אמר טוני והוסיף "הלכנו
מכות עם שומר הראש הגורילה של טורקמדה והוא כמעט זרק אותנו
למרתפים שם"
"אני רואה שיש לכם דמיון פורה" צחק משה בואנו.
"איזה ספר אתה קורא?" שאל דאג
"הו... זו גמרא מסכת בבא קמא... על הסוגיה של רבי עקיבא ורבי
שמעון בר יוחאי"
"אה רבי שמעון בר יוחאי!, אני מכיר אותו" קרא דאג "פגשנו
אותו במערה לפני אלפיים שנה וקטפנו בשבילו פירות מן העץ,
אדם נחמד דווקא, אבל לא מרבה במילים".
"אבל גם הלכנו מכות עם שני חיילים רומאים בכדי להציל אותו"
קונן טוני והוסיף "היד שלי כאבה בגלל השריון שלהם".
בואנו הביט בדאג בתדהמה ואמר:
"בוש תבוש... כפירה בעיקר! אבל אני סולח לך בגלל שאתה
נחמד!"
הוא נטל מתיקו סיר מכוסה בנייר כסף ופתח אותו לפניהם, ריח
ניחוח עם כח עלה באפם:
"נא להתכבד, קציצות מעשה ידי אשתי להתפאר!"
מאותו התיק הוא הוציא קנקן שתייה עם מיץ פטל דליל והם סעדו
את לבם.
בואנו הציץ בשעונו ואמר:
"צר לי אבל אני צריך ללכת להפגנה גדולה שתיערך בעוד חצי שעה
ברחבה הגדולה של שערי העיר, אני נואם שם בעצמי"
"נשמח ללוות אותך לשם בכיף" פלט דאג.
שני הגיבורים ומשה בואנו פסעו ברחובות ירושלים, הם נעצרו
ליד מודעה גדולה:
"חילול השם
התערבות בסדרי ששת ימי בראשית!
התכנית הנואלת והקלוקלת
עיוות סדרי רצון האל!
לא יהיה ולא יקום!
מתעלולי הטלויזיה הציונית
תכנית השיקוצים הארורה מאמריקע:
"מנהרת הזמן"
בכיכוב שחקני התועבה:
דאג פעעלאעפס וטאאני נימעאן
בל יהיה ובל יקום!
עצרת זעקה ותפילה
ברחבה הגדולה!" |
