דווקא אז, כשאתה באמצע משהו, אז, ודווקא אז, זה נוחת עליך
כמו איזה פטיש של מאה קילו... איזו הודעה מחורבנת שנתקעת לך על
הנשמה. ואתה מרוב עצבים משתגע ואומר: "חתיכת חרא של תוכנה! מי
המניאק הזה שהמציא אותה?! אני תופס ת'אמא של הצורה שלו...
וכו''" אבל למחשב זה לא אומר כלום. הוא בשלו ממשיך לתקוע לך את
אותה ההודעה המעצבנת, אותה שאלה מפגרת שלא למדה לקח, ובטח שלא
נימוסים, וככה הוא ממשיך לשאול את אותה השאלה. ואתה לוחץ על
הכל, YES, NO,CANCEL אבל הוא בשלו, הזבל...
ואז, כשאתה אומר ששום דבר אחר כבר לא יעלה לך ת'קריזה יותר
מזה, אז הוא נתקע!
ואז, אחרי שהמחשב העיז לעלות לך ת'סעיף מעל ומעבר בצורה
מדהימה, אז אתה מגיע להחלטה הסופית, הולך לכיוון המחסן, פותח
את תיבת הכלים, מוציא את הכלי הכבד, הגדול ביותר, שנראה לך
המתאים ביותר לאותו רגע, (ת'אמת זה לא חייב להיות הכי גדול או
כבד, זה הכל לפי בחירה אישית...) ואתה פונה חזרה לכיוון הקופסה
המקוללת, מרים את הכלי למעלה וגבוה, אומר את נוסח ההשכבה
לנפטר, אומר גם ברוך שפטרנו מענשו ומכאב ראשו של זה, ואז,
ודווקא אז, כשאתה בא לתת ת'מכה ולהוציא את כל העצבים על קופסת
העצבים הזו, אז, הוא עושה לך ג'סטה ופועל...
ואתה, מרגיש ת'ראש מסתחרר במהירות מרוב האדרנלין שעובר בך
באותו רגע, ונופל על הרצפה...