אפיזודה ראשונה
מסיבת יום הולדת של אחותה (כן, גם אותה אני מכיר).
המון אנשים ומשה מכין ספגטי בחוסר כשרון ומוסיף גם כף סוכר.
הבלגאן חוגג כי כשההורים מחוץ לבית בגיל כזה הדרך היחידה לחגוג
היא בבלגאן.
אני יושב על מסעד הספה והיא מאחורי על הספה עצמה.
אנחנו כבר הרבה זמן לא ממש ביחד וגם כשהיינו זה לא היה ממש
ביחד.
אני אוהב אותה עד צאת נשמתי (עדיין).
היא אוהבת אחר עד צאת נשמתו (בניתים).
השיחה כולחת ומשום מה גם אני בבלגן.
פתאום אני מרגיש נשיקה עדינה באוזן.
זאת היא.
כזאת מחווה עוד לא היה לי מימנה.
זה נמשך אולי דקה אולי לנצח.
נשיקה, לטיפה, נשיקה, יד עוברת בשערותיי.
אני קפוא, לא יודע איך להגיב והרי זה נגמר, לא ?
רגע של חמלה.
אפיזודה שניה
אני שוכב על הספה מול הטלביזיה בבית הגדול והריק של הוריה.
מתאמץ להירדם אך לשווא.
היא באה וחוזרת והולכת ושבה. פעם בטלפון, פעם מביאה שתייה, פעם
עונה לאחותה ששבה הביתה ועוד.
אני מתאמץ לישון או לפחות להיראות כזה.
היא מתיישבת ליידי ובוהה בטלביזיה.
חולפת ½ שעה ואני ללא תנועה, קפוא.
היד שלה עוברת בשערותיי ומלטפת אותי בקפידה עוד ועוד ועוד
ועוד....
תשוקה...
זיון...
חמלה.
אפיזודה שלישית
רבתי עם ההיא שכבר לא.
עשיתי את זה בנוכחות חברה של ההיא בפתח ביתה של הזאת. הנושא
היה ריב בין הזאת לבין אחותה של ההיא והתערבותי הלא ברורה.
עכשיו אני אצלה.
מספר לה את הסיפור.
עצוב עד כדי דמעות ומושפל מהמריבה, מתעוזתה לצעוק עלי אחרי כל
מה שעברתי למענה.
משוכנע בצדקתי ואם לא אז עושה עבודה לא רעה של שכנוע עצמי.
כובש את ראשי בין רגליה ובוכה בשקט פנימה.
היא מלטפת, מבינה, סולחת -
חומלת (אוהבת). |