[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נימף בת-יער
/
אישה פגומה

(מוקדש, בהמון אהבה והערצה, לחברה יקרה..)



לילך התכרבלה במעילה, צופה בגלים המתנפצים על הסלעים מתחתיה.
הרוח ערבלה את תלתליה, גורמת לעיניה לדמוע שוב. היא נשמה נשימה
עמוקה ושבורה, מנסה לקבור את כדור הרגשות שוב עמוק בבטנה. הוא
התעקש להישאר בגרון, גורם לדמעותיה לפרוץ.

השיחה הרעשנית בין הגלים לרוח הבליעה את יבבותיה של לילך, והיא
קרסה על הסלע עליו עמדה, קוברת פניה במעילה, מתחבאת לעולם..





"אני מצטער, לילך. ניסינו. הדרך היחידה שנשארה לך היא לחתום"

לחתום.

כמה פעמים בימי חייה חתמה על מסמכים? חלק מהחתימות העלו חיוך
על פניה. חלק העציבו. אף לא אחת מהן היתה גורלית כמו החתימה
הזו. חתימת הסכמה.

להסכים להישאר בחיים.. להסכים להמשיך לחיות חיים כאישה
פגומה..

35 שנים בהירות פתאום הכבידו כפלדה על כתפיה. היא גיששה
בעיוורון אחר כף ידו של אהוד. תחת לחיצת ידו המעודדת הצליחה
להרים עיניה אל הרופא.

"אתה בטוח שאין דרך אחרת, דוקטור?"

"את יודעת שאם היתה כזו הייתי לוקח אותה ולא את אופציית
הניתוח, לילך. אנחנו חייבים למהר. זה לא יכול להידחות יותר"
המילים הקשות נאמרו בקול רך, מנסות לחדור מבעד לחומת המגן
שלה.

"אהוד?" פנתה בעיניים מתחננות אל הגבר שלצידה. הוא היה לצידה
לאורך 10 שנות נישואין נהדרות, מלאות אהבה, בהם הביאו לעולם את
בת מושלמת.

"הכל יהיה בסדר, חמודה. אני איתך."





אני איתך..

שתי מילים כל כך מלאות שהפכו לפני חצי שנה לחלולות כל כך. הוא
היה איתה לפני. הוא היה איתה אחרי. אהוד ניסה ככל יכולתו
להסתגל למצב החדש, ולא יכול לו.

היא זכרה את הבעת פניו בפעם הראשונה שהסירה את חולצתה מולו.
המבט המזועזע, הבעת הדחייה על פניו כשראה את הצלקת האדומה
שהחליפה את מקומו של שדה הימני.

אני איתך..

למדה להתפשט ולהתלבש בחושך, או בחדר האמבט. רחוק מהמבט המשפיל,
המכאיב. הוא אהב אותה ולא יכול היה לגעת.

המצב התדרדר עד שעזב את מיטתה.

ולבסוף עזב את חייה.





מבלי משים גלשה ידה פנימה, אל מתחת לשולי המעיל, מגששת בצידה
הימני. הבליטה המלאכותית שם צרבה את כף ידה והיא משכה אותה
במהירות חזרה אל כיס המעיל. לא יכולה היתה להאשים את אהוד.
אהבה אותו יותר מידי בשביל זה. וכי איך תוכל להאשימו כשהיא
עצמה נגעלה ממראה גופה הפגום?

אפילו רחצה פשוטה הפכה לעינוי. תחושת המים שירדו בשטף ולא
התעגלו מטה בצידה הימני..
השתדלה שלא להסתכל בגופה העירום כשניגבה את טיפות המים מגופה.

אישה פגומה.

איך יכולה היתה לחשוב על מעשה אהבה עם אהוד כשהיא עצמה לא
יכולה היתה לסבול את מראה גופה.

עם הימים שבאו לאחר נטישתו של אהוד, החל נמנום עצל להתפשט
בגופה. היא התנתקה ממנו לאט לאט, קוטלת באיבו כל ניצן של עונג
כלשהו. אטמה עצמה לשדרים שהציצו מפעם לפעם מתחת לגלד העבה בו
הקיפה עצמה.

היא הזינה את גופה, רחצה אותו, שמרה על בריאותו הבסיסית. וזהו.
הוא הפך לנטל שנפשה נאלצה לשאת עימה. לילך שקעה בעבודתה,
מתמסרת לה ומרשה לה לבלוע כל פיסת זמן פנוי. השקיעה הטוטאלית
פגעה קשות בקשר עם שני, בתה. המריבות בינהן שכנו דרך קבע בזמן
המועט שהיו יחד. לילך גררה עצמה מיום ליום, נאטמת לעצמה
ולסביבה. שרדה.

עד הבוקר האפל הזה.

הטלפון הצונן מאהוד הצניח אותה בכאב אל קרקע המציאות.

"שני עוברת לגור איתי. אם לא תלכי לטיפול נפשי, לילך, ותצאי
מהבלגן שלך - היא תעבור לגור אצלי לצמיתות!"

אני איתך..

לילך קברה פניה בזרועותיה, משעינה ראשה על ברכיה המקופלות.
גופה רעד תחת פרץ בכי הבדידות הנוראית שהרגישה.





כתום השקיעה שפרץ מבעד לעננים האיר לרגע את האישה הקטנה שישבה
על הסלע, ואז החלה אפלת הערב לעלות.

הגבר הצעיר עקב אחר דמותה במשך כל אחר הצהריים. כשהחל הערב
לעלות החליט לגשת אליה. הוא ירד מסיפון היכטה הקטנה שעגנה
במרינה, לא הרחק משובר הגלים עליו ישבה האישה. גבה הכפוף היה
מופנה אליו אך הוא ראה את רעידות בכייה.

פסיעותיו המתקרבות הסבו ראשה אליו ונשימתו נעצרה לרגע למראה
הפנים הקטנות שנשקפו אליו. עיניים גדולות וחומות, מלאות כאב,
לחיים ורודות תחת הרוח המכה, ופה מלא ורגיש קיבלו את פניו. היא
לא היתה יפיפייה אבל המראה השברירי גרם לו לאגרף כפותיו תחת
הרצון לעטוף אותה בחיבוק.

"ערב טוב" הצליח לזרוק לעברה

היא שתקה, בוחנת אותו.

"את יושבת כבר שעות כאן. את בטח קפואה לגמרי" אמר בקול שקט,
קולו כמעט ונבלע ברוח.

"אני בסדר. תודה"

הוא בחן את פניה ואמר: "את לא."

הנימה הרכה בקול הגברי גרמה לה להסתובב באחת, מפנה גבה ומסתירה
את הדמעות שחזרו לנבוע.

ההרגשה שפשטה בו היתה חדשה. מוזרה. לראשונה חש חסר אונים. הוא
לא הכיר את הדמות הכאובה שמולו אבל בצורה כלשהי, רצה לחטוף את
כל הכאב הזה ולהטביע אותו בגלים שרחשו תחתיהם.

מצא עצמו כורע על ידה, וזרועותיו הארוכות הקיפו את הכתפיים
הרועדות. בלא מילה אימץ אותה אל ליבו. גופה של לילך התקשח
בפתאומיות תחת המגע החמים והמרגיע. בלא שהבינה למה ואת מקור
הכניעה, נשענה על הגוף החסון, צוללת אל תוך המגע המנחם.

חלפו דקות ארוכות בטרם נרגע רעד בכיה. הוא משך אותה על רגליה,
כמעט חסרת משקל. בצעדים קטנים ובטוחים הוביל אותה אל עבר
הספינה שנעה קלות על פני המים.





רחש המים בקיטון הרחצה הקטן פסק כשמזג עידו את המים המהבילים
אל שני הספלים. היא יצאה החוצה, בפנים רחוצות ומתנצלות.

"אני מצטערת.. תודה.. לא רציתי להטריח.."

"זה בסדר. קחי. שתי. זה יחמם אותך קצת" הושיט לה את ספל התה.

"תודה" לחשה וישבה על קצה דרגש מסודר בקפידה. "נחמד כאן" ולא
יספה.

עידו בחן אותה מעל דפנות ספלו, מבחין כי היתה נעולה עדיין בתוך
מעילה העבה. "את יכולה להוריד את המעיל. התא מחומם" אמר ולילך
הידקה את שולי המעיל אל גופה. "אני בסדר כך.."

"לא תוכלי להתחמם כך. את ספוגת לחות" עידו פסע לעברה, מניח
בדרכו את ספלו על הדלפק.

מבטה של לילך ליווה אותו עד שעמד גבוה מעליה. "את בטוחה שאת לא
רוצה להתקלח? המים חמים. יש לי בגדים להחלפה שיתאימו לך"

"לא!" כמעט וזעקה והוא נסוג מעט, מבט תמהה מבזיק בעיניו.

"כרצונך. לפחות הורידי את המעיל כדי שיתייבש".

היא היססה לרגע ואז באיטיות החלה לפשוט את מעילה, מושיטה לו
אותו ובמהירות עוטפת עצמה בחיבוק, אוטמת מראה חזיתה מעיניו.

עידו תלה את המעיל על קולב וכשפנה לעברה, ישבה לילך על קצה
הדרגש, עוטפת בכפות ידיה את הספל החם. סוודר עבה ואפור עטף את
גופה השפוף, מכנסי ג'ינס לבושים על רגליה הארוכות. היא נראתה
כל כך שברירית..

"אני עידו."

"לילך"

"את יכולה להרגיש בנוח, לילך. התא הזה הוא שלך. לי יש תא משלי
בצד השני. את נראית כמי שזקוקה למנוחה ולשקט. תוכלי להישאר כאן
כמה זמן שתצטרכי, אני לא מתכנן לצאת להפלגה בשבועות הקרובים"

היא שתקה, מהרהרת. "למה?" הרימה עיניה אליו

"לא יודע" ענה בכנות, מרים את ספלו אל שפתיו. "את זקוקה למקלט
ולי יש כזה."

"אתה לבד כאן." קבעה את השאלה והתשובה.

"כן. אני לבד"

השקט ליווה אותם עד שסיימו לשתות. לילך הושיטה לו את הספל הריק
ובהחלטה פתאומית שאלה: "בלי שאלות?"

"רק אם תרצי שאשאל, לילך"

היא הורידה ראשה, מהרהרת בחלומה לברוח מהכל. משום מה הרגישה
בטוחה בחברתו של עידו..

"אני מקבלת את הצעתך" לחשה אליו.

חיוך מאיר זרח אליה כשהרימה פניה אליו, סוחט משום מקום חיוך של
תשובה. היא מתחה כתפיה מעט בהקלה, הפלדה שעליהן קלה יותר.





הימים חלפו בעצלתיים. למחרת אותו ערב בו פגשה את עידו, הגיעה
לעבודתה וביקשה את ימי החופשה המגיעים לה. להפתעתה נצברו
לזכותה 47 ימים ולילך החליטה להעביר אותם על גלי הים בביתו
הימי של עידו.

עידו לא הטריד אותה. לאחר שעזר לה להתארגן בתאה, השתדל להתרחק
מדרכה, עוזב אותה לנפשה. עד שעות אחר הצהרים בילה עידו במשרדו.
הוא הסתגר בתאו או יצא לסידוריו במהלך אחר הצהריים והם נפגשו
רק לארוחת ערב משותפת. גם הארוחות המשותפות עברו מרביתן בשקט.
לפחות בימים הראשונים..

שרידי המתח מהמגורים המשותפים המפתיעים , עזבו את גופה של לילך
רק לאחר כשבוע במחיצתו הקלושה של עידו. היא בטחה בו.

באחת מארוחות הערב בשבוע שלאחר מכן, נפרץ הסכר. את ארוחת הערב
שבישל עידו ליווה בקבוק יין אדום חצי יבש. האוויר היה שקט,
הרוח דממה, המים כמעט ולא זעו. לילך עצמה עיניה והשלווה טפטפה
פנימה, מפשירה אותה.

"התגרשתי לפני חצי שנה" לחשה אליו ושמעה אותו קופא בכיסאו.
עידו לא אמר מילה. רק חיכה.

ולילך המשיכה. וסיפרה. בקולו מונוטוני, יבש, חסר רגש. היא
דקלמה את חייה לפניו בעיניים עצומות, לוגמת מידי פעם מכוס היין
שבידה.

עידו לא אמר מילה. הקשיב.

קולה נדם כשסגרה סיפורה עם אירועי הבוקר בו נפגשו. עידו נשם
עמוקות, מקלל בליבו את האיש שאהבה.. כשקם על רגליו עדיין היתה
ישובה על כיסאה, עיניה עצומות, אצבעותיה נעולות בעווית סביב
רגל כוס היין.
הוא שחרר את הכוס מידה בעדינות, אוחז בשתי ידיה ומרים אותה
אליו. לילך נאנחה כשכרך זרועותיו סביב גופה, מצמיד אותה אליו.
הניחה ראשה על כתפו וחיכתה לדמעות.

הן לא באו. השלווה עדיין חיממה וקצבה את נשימתה. היא הרגישה
רגועה כפי שלא הרגישה כבר יותר משנה..

עידו לא אמר מילה. רק חיבק, לחיו מונחת על תלתליה. לילך שטה על
ערפילי היין, ניתקה עצמה באיטיות מכתפו, מרימה פניה עליו.
והוא נשק לה. חום שפתיו מלטף את שפתיה, לשונו חבויה בפיו. רק
שפתיו לחצו על שפתיה וגלשו לאיטן אל לחייה, עיניה העצומות,
רקותיה. שפתיו ליטפו בעדינות כל פיסת עור גלויה בפניה, מותירות
אותה חסרת נשימה אל מול רכותו.

היא פקחה עיניה בשאלה ומבטו היה רך מנשיקתו.

הוא לא אמר מילה. כריות אצבעותיו נשלחו אל לחיה, מטוות לאט
מסלול נשיקותיו. הוא נגע, וכל נגיעה המיסה אותו צמוד יותר אל
גופו..

ניצני תשוקה הציצו בהפתעה פורחים בה ללא הפרעה, ולילך זרמה עם
פריחתם מושיטה צווארה לליטופו של עידו. ואז הוא רחק ממנה, עומד
למולה, מביט בסערה שחולל מגעו. הוא אהב את הברק שזרח בעיניה,
את שפתיה הלחות מנשיקותיו. רצה לראות את כולה וידע שצריך הוא
את כל הסבלנות שבעולם..

בזהירות החל להתיר כפתורי חולצתה, חושף את העור העדין תחת
צווארה. כשהגיע לכפתור שחסם מראה חזייתה, עצר אותו מגעה המהוסס
של לילך.

"אני.. אני לא יכולה, עידו.."

מבטו של עידו שקע בעיניה "אני יודע שאת לא יכולה, לילך. אבל
אנחנו, יחד, יכולים"

בעוד מבטה כלוא במבטו, נשרה כף ידה העוצרת חזרה למקומה, מותירה
את אצבעותיו לפרוף כפתורי החולצה. חולצתה היתה פעורה כדי סדק,
עידו שלח כפות ידיו והחליק אותן תחת דשי החולצה, מחליק אותה אל
מעבר לכתפיה של לילך.

היא עמדה מול מבטו, קפואה, עיניה מחפשות את המבט ההוא. המבט
המשפיל ההוא. המבט לא היה שם. רק עידו, מלטף את כתפיה, מרגיע.
כששחרר חזייתה מיהרו ידיה להצמיד את כוסות החזייה אל גופה,
כחבל הצלה.

"זה בסדר, לילך. הרשי לי.."

וידיה צנחו עם פיסת הבד, חושפות את הצלקת לעיניו הבוחנות. מבטה
קפא בהמתנה לבאות.

מה שקרה בשניות הבאות גרם לגופה לרעוד ללא שליטה.

עידו כופף ראשו אליה ובעדינות אין קץ הצמיד שפתיו אל הצלקת
הורודה, גורם לאנקה לפרוץ מפיה. גופה החל לרעוד ובאחת החלה
לבכות. הפעם ללא כאב. עידו הצמיד אותה אליו, ידו אוחזת באחורי
ראשה, מרשה לדמעות הפליאה, העונג, הרווחה - לזרום מתוכה.

עיניה עמוסות דמעות האושר הורמו אליו, זוהרות כפיתוחי זהב בין
ריסיה, כשערו של גן-עדן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תהליך
הסלוגניזציה
העובר על החברה
הישראלית הינו
מקיאבליסטי
במהותו.


זוזו לסטרי מנסה
מזלו במבחן אמצע
בפילולוגיה.
בלשן טוב- בלשן
מאלתר!


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/6/01 7:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נימף בת-יער

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה