[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ירח מאירה
/
''איילת שלחה אותי''

הגשם יורד בחוץ, הוא רק יושב ומסתכל.
יושב בספסל חשוף ומביט בטיפות הנופלות על משקפייו, לאט לאט
מתמלאות העדשות אדים מנשימתו הכבדה, השיער שלו, שמכוסה בכובע
של הקפוצ'ון, כבר מזמן נרטב...
אבל הוא יושב ובוהה.

הרחוב ריק, אין אפילו חתולות מיללות, שהיה רגיל אליהן מלילות
הקייץ החמים בהם היה פשוט מקשיב לכל קולות הלילה.
כבר שעתיים שלמות יורד הגשם, לא פוסק לשניה, אותו קצב, אותם
רעשים, אותה רטיבות.

מרחוק הוא רואה אלומת אור מתקרבת במהירות, הוא כהרגלו לא
מתיחס, פשוט מעביר את מבטו מהעץ המתנועע אל עבר המכונית
המתקרבת.
המכונית עוצרת בחריקת בלמים למולו, הוא לא רואה כלום, האור
החזק מסנוור אותו ומטשטש לו את כל החושים.
הוא קולט חלון נפתח, צעקה, אך הוא לא שומע את הנאמר, ממשיך
לבהות אל תוך האור, מדמיין עצמו בעולם אחר.

"אתה חריש? או סתם מסטול?" פתאום הרים מבטו וקלט בחורה בגילו
עומדת מולו וצועקת, רעש הגשם גורם לה לצעוק או שמא זוהי
המוזיקה הרועשת הבוקעת מתוך הרכב העומד מולו.
"אני.. אני סתם... מה את צריכה? אני מפריע?" מלמל בבהלה
ובילבול  
"אתה רוצה להכנס?" אמרה לפתע לאחר שתיקה של כשתי דקות בהן
הספיק כבר לשקוע במחשבות אחרות ולהתעלם מעצם עמידתה לידו.
"להכנס לאן? את גרה בסביבה?" שאל, ולאחר מחשבה הוסיף "אני אשמח
לבוא איתך, לאן שרק תרצי"
"אני בסך הכל רוצה להזמין אותך להכנס למכונית, קר פה ואתה נראה
לי קפוא, רטוב כולך" אמרה בזריזות בכדי להבהיר לעצמה מה רצתה
עקב תשובתו המוזרה...

הוא קם, נכנס אחריה למכונית, היא ליד ההגה והוא במושב האחורי.
"יש בתיק על ידך טרינינג, אתה די רזה ככה שזה יעלה עליך... אל
תדאג, אני לא מסתכלת" הוסיפה כשראתה את חששו להוריד את
החולצה.
לאחר שהחליף לחליפת הטרינינג הסגולה שלה אמר "תודה" בנימוס
ושתק.
היא המשיכה בנהיגה שקטה, החליפה כבר מזמן את המוזיקה הרועשת
במוזיקה השקטה של גלגל"צ בשעות הלילה.
הוא נרדם לכמה דקות, או שמא הייתה זו שעה. כשהתעורר הסתכל
בשעונו וראה שהמחוגים נעצרו על השעה 2:17 , בחיפושו אחר שעון
ברכב נתקלו מבטיהם במראה והוא חייך, היא לא הנידה עפעף, החזירה
מבטה לכביש והמשיכה בנהיגה רגועה, מידי פעם זמזמה שורה משיר
שהתנגן ברדיו.
השעה הייתה כבר 3:26, והוא אזר אומץ ושאל "לאן אנחנו נוסעים?"
"לכיוון טבריה" ענתה בנחרצות, בלי להוסיף מילה.
השעות עברו וכבר החלה הזריחה, הוא כבר שכח שהנסיעה לטבריה
ארוכה, פעם אחרונה שהיה בטבריה היתה לפני יותר משלוש שנים,
כשהיה בכיתה ט' בטיול השנתי, הוא זכר לרגע את כל פרטי הטיול,
איך החליטו לברוח מהמלון למסיבה, איך אחד החברים הציע לו גראס,
איך עישנו כולם, איך היסס, איך נשבר, איך נהנה, איך התדרדר.
"אני משנה תוכניות, אנחנו נוסעים לצד השני של הכנרת" אמרה,
והוא הנהן בראשו לאות הסכמה.

כשירדו מהאוטו הוא הרגיש דיי מטופש, לבוש בחליפת טרינינג
סגולה, שיערו הארוך התייבש מזמן וקיבל צורה משונה, כשהסתכל
במראה באוטו חשב על תגובתה של איילת אם הייתה רואה אותו ככה,
איך הייתה צועקת ואז צוחקת, מסרקת אותו בעדינות ומתחננת אליו
שיחליף בגדים, חיוך רחב התפשט על פניו.
"תפתח את תא המטען, יש שם פק"ל קפה, שמיכה ועוד תיק עם שטויות,
תביא את הכל, אני יורדת למים"
הוא תפס את ידה ואמר בשקט "לפני שאת נותנת לי פקודות אני רוצה
לדעת מי את? מה את רוצה ממני? ולמה הבאת אותי לכאן?" ופניו
זעפו כפני תינוק כועס.
"איילת שלחה אותי.... נשלחתי לשמור עליך" וחייכה חיוך נוגה כמו
של איילת, אך לא שקט ומרגיע כמו שלה.
עכשיו כבר צעק "מה את יודעת על איילת? אין אדם בעולם שהכיר
אותה טוב כמוני! היא בחיים לא הייתה שולחת אף אחד לשמור עלי,
היא הייתה באה בעצמה!" עכשיו כבר הייתה דמעה בקצה העין, אך הוא
לקח את שרוול הטרינינג הסגול וניגב אותה בלי שהיא תשים לב.
הנשימות שלו כבדו והיה נראה כאילו יש לו התקף אסטמה, אך הבחורה
עמדה למולו ושתקה, לאחר דקה שמה יד על כתפו כמנסה לנחם אך הוא
צעד צעד הצידה ובכך התרחק ממנה.


איילת הייתה אהבת חייו, כל שרצה היה לשמח אותה לגרום לה להיות
מאושרת, אך בכל פעם שהתאמץ יותר מידי היא נפגעה, כי חשה שהוא
לא אמיתי איתה ועם עצמו, היא דרשה ממנו בדרך סמויה להיות הבובה
שלה, והוא כמסומם (תרתי משמע) הלך אחריה.
עם השנים הוא הבין שככל שהוא נקשר אליה היא רק נרתעת, בכל פעם
שצעד לכיוונה היא התרחקה, אך זה לא הפריע לו, כל שרצה היה
לרצות אותה ולהיות בקרבתה, כשהיו בני 15 הוא כבר היה מכור לה,
אך בגלל שלא החזירה לו אהבה מפורשת ובגלל שאף אחד לא באמת הבין
מה עובר עליו הוא התחיל לעשן סיגריות, ובטיול השנתי התנסה גם
בגראס... כשיוסי מהכיתה שלו ראה את זה הוא הציע לו לבוא אליו
הביתה ושיקחו מהחדר של אח של יוסי גראס ויעשנו, לאט לאט זה הפך
להרגל,  כל פעם הם מצאו סם אחר במגירה של אח של יוסי, וכל פעם
השאירו לו שם כסף, כי הם כבר הבינו שזה לא זול הסיפור הזה.
אף אחד לא שם לב, אפילו לא איילת, לפחות היא לא אמרה לו שום
דבר.
עד שיום אחד ההורים של יוסי גילו אותם במחסן, הוא לא ממש זוכר
מה הם עישנו או הזריקו, הוא היה די מטושטש, אח"כ הוא כבר היה
במרכז לגמילה, איילת באה לבקר אותו פעם בשבועיים, היתה לו טבלת
ייאוש מהיום שהלכה עד שבועיים לאחר מכן.
כשהודיעו לו שהוא משתחרר לשבת ראשונה בבית היה לו ברור עם מי
הוא הולך לבלות, הוא לא הודיע לאיילת, רצה לעשות לה הפתעה, אבל
היא כבר מצאה חיים אחרים, הוא היה שולי בחייה.
בשישי בצהריים הוא הלך אליה הביתה,  שבוע לפני יום ההולדת שלו,
הוא עמד להיות בן 16,כמו שהיה רגיל הוא נכנס בדלת האחורית,
שמובילה ישר לחדר של איילת, בלי לעבור בסלון דרך ההורים שלה,
היה לו מפתח עוד מהימים שהיה מבלה אצלה את כל שעות היום.
הוא שמע מוסיקה רועשת מבעד לדלת וצחקוקים, מבלי לחשוב הוא נכנס
ובא לחבק אותה, הגעגוע היה ענק, אבל איילת ישבה שם עם בחור
גדול מהם בערך בשנתיים, הוא היה מוכר לו אך לא זכר מאיפה.
"יונתן? מה אתה עושה פה?" אמרה מופתעת כולה.

יונתן, זה שמו, אך הוא לא משתמש בו אף פעם. אף פעם לא היה צריך
להציג עצמו לאף אחד, והיה רגיל בכלל שקוראים לו יוני.

הבחור ליד איילת היה נראה די טוב אבל מתנשא, הוא מיד חיבק את
איילת אליו ושאל אותה חצי בלחש חצי בקול "מי זה? איך הוא מתפרץ
ככה לחדר שלך?"
"איילת, אני מצטער... לא ידעתי... סליחה" גמגם ויצא בסערה
מחדרה ומביתה, הוא ישב על המדרכה ליד הדלת וחיכה שתצא אליו,
כמו בימים ההם, שהיו רבים, תמיד אחד מהם חיכה בחוץ והשני בא
להתנצל או סתם לדבר.
כשראה שכבר עברו שעתיים החליט ללכת הביתה, לא לפני שהשחיל מתחת
לדלת האחורית פתק בו כתוב:
"אני מתנצל שהתפרצתי,
קחי את המפתח,
אני לא אפריע יותר אף פעם
מבטיח!!!
          אוהב אותך
             -אני-"

וככה הלך הביתה.
בערב כבר היה עייף, לא דיבר עם אף אחד, אפילו לא עם יוסי שהיה
"החבר הכי טוב שלו" שגם הוא השתחרר לשבת מהכפר גמילה שלו
בצפון.
לפני שחזר לשבת אמא שלו הוציאה את המפתח מהחדר שלו כדי שלא
יוכל להנעל שם, היא כל פעם מצאה תירוץ להכנס, להביא אוכל,
לשאול מה קורה. יוני היה סבלני, לא צעק כמו פעם, שתק, הנהן
בראשו, בהה בחלון הרטוב.
ביום ראשון חזר למרכז גמילה.


הבחורה עמדה למולו ושתקה, ניסתה להבין על מה הוא חושב, ובמה
טעתה, הרי עקבה אחרי ההוראות שניתנו לה, אמרו לה שלא תהיינה
בעיות כלל וכלל.
"עדיין לא אמרת איך קוראים לך?!" אמר אחרי שעה קלה של שתיקה
מביכה.
"אני לא אמורה להגיד לך, אבל בגלל ששום דבר לא קורה לפי מה
שאמור לקרות.... שירה"
הוא קלט שהיא לא בטוחה בעצמה, אז קם ממקומו והתיישב לידה, שם
ידו על כתפה ושתק.

הם ישבו כך במשך יותר משעתיים, השעה הייתה 8:35 כשהפלאפון של
שירה צלצל, היא קמה ממקומה והלכה הצידה, דיברה בשקט, היה נשמע
כאילו מתעצבנת, אבל יוני לא ממש התעניין במה שעובר עליה כרגע.

כשהיא חזרה היא התיישבה במרחק מה ממנו ואמרה "מצטערת" בלי
להוסיף הסבר, בלי לפתח שיחה על כך, בלי כלום, פשוט 'מצטערת'.
ליוני לא היה כח להתווכח אז הוא אמר בשקט "זה בסדר, אני
סולח".


כשיוני השתחרר מהמרכז לגמילה הוא כתב מכתב לאיילת:
"איילת יקרה!
עבר זמן מאז שהתראנו בפעם האחרונה, אחרי אותה פעם שבאתי לבקר
אותך והיית עם חבר שלך או מי שזה לא יהיה החלטתי שאני עוזב
אותך בשקט ולא מערב אותך יותר בבעיות שלי, הבנתי שבזמן שאני
נגמל מהסם אני צריך להגמל גם ממך.
להגיד שהצלחתי אני לא יכול, אבל אני יכול לומר לך, שאני מתמודד
טוב יותר ממה שהייתי מתמודד פעם כשלא היית לידי והייתי צריך
אותך.
את בטח לא מבינה למה אני כותב לך - זה בגלל שהשתחררתי, אני
כנראה חוזר ללימודים, אולי אפילו לתיכון שלנו.
רציתי לדעת מה איתך, לשתף אותך, לדעת איך התקדמת בחיים, וסתם
להגיד שאני מתגעגע!
עדיין אוהב
-אני-"

איילת מיד זיהתה את כתב היד של יוני, קראה בשקיקה כל מילה, שוב
ושוב ושוב. ניסתה לחשוב מה היא אמורה לעשות... איך היא חוזרת
לקשר הזה בלי לספר מה עבר עליה כשהיה במרכז גמילה, בלי לדבר
יותר ממה שצריך.
בסוף החליטה ללכת אליו הביתה.
היא עמדה כמה שניות ליד הדלת עד שצלצלה בפעמון,
"שלום, יוני בבית?" אמרה בנימוס.
אמא של יוני ישר זיהתה אותה ואמרה בהתלהבות "איילת, מתוקה!
איזה כייף לראות אותך, יוני ישמח לדעת שאת פה, תכנסי בבקשה!"
"יוני, יש לך אורחת..... יוני, תנמיך את המוזיקה, יש לך אורחת
חשובה. י-ו-נ-י!" אמרה לבסוף בצעקה.
יוני יצא מהחדר שלו, ולפני שראה את איילת אמר "את לא חייבת
לצעוק, את יכולה לדבר בשקט, אני לא חירש" כשראה את איילת
השתתק, בכלל לא העלה על דעתו שזו תהיה תגובתה למכתב, ועוד
בהתראה כזו קצרה, רק שלשום שלח אותו.
השיחה בניהם קלחה, לא הייתה אף שתיקה מביכה, כאילו לא ניתק
הקשר בניהם לעולם, כאילו השנה שחלפה נעלמה כבועת סבון שמפריח
ילד קטן.

יוני חזר לתיכון, הם שוב ישבו אחד ליד השנייה, צחקקו בשיעורים,
בילו יחד בכל ההפסקות, כמו בבית הספר היסודי. יחד הם הלכו
ללשכת הגיוס לצו הראשון, יחד הלכו לסרטים, יחד בילו ימים
ולילות, בלי התחייבות מוצהרת, פשוט אהבו, בלי הגדרה, בלי
סטיגמות ובלי שום דבר שעומד בדרכם.
כולם מסביב שמחו, ההורים של יוני, ההורים של איילת, החברים,
המורים, לרגע נדמה שהעולם היה מושלם.
עד שבוקר אחד לאחר לילה של שינה מצוינת קם יוני וראה שיש לו
בפלאפון 32 שיחות שלא נענו.
מספר אחד חדש.
איילת שלי! היה כתוב,
ובשעות השיחה הופיעו רק שש הפעמים האחרונות,
1) 3:56
2) 3:51
3)3:49
4) 3:43
5) 3:38
6) 3:30

בלי לחשוב פעמיים הוא חייג, אבל כל מה ששמע היה קולה המתוק של
איילת שאומר:
"שלום הגעתם לפלאפון של איילת, אני בטח עסוקה, אז תשאירו
הודעה" ביפ.
יוני הבין שיש משהו לא בסדר, אבל לא ייחס לזה חשיבות גדולה,
הוא יעבור בבית שלה בדרך לבית ספר והיא כבר תספר לו.
בבית של איילת לא הייתה תשובה, הדלת הייתה נעולה, הרדיו כבוי
שלא כמו בשאר הימים בהם כמו שעון יוני מגיע בצפצוף שלפני חדשות
השעה 8:00.

יוני כבר התחיל לדאוג, הוא התקדם לבית הספר, ובדרך צלצל לאבא
של איילת, לאמא שלה, לאחיה הגדול, לאחותה הקטנה. אבל אצל כולם
עונה רק התא הקולי.
הוא החליט לצלצל לאבא שלו, רק לא להלחיץ את אמא, אבא תמיד יודע
מה קורה בשכונה לכולם.
"אבא" אמר מתנשף.
"מה יוני? אני קצת עסוק, זה דחוף?"
"אבא מה קרה למשפחה של איילת? אתה יודע משהו? למה הם לא בבית?
למה הם לא עונים לטלפונים? מה קרה להם?" יוני דיבר בשצף ורק
כשהשתתק שמע את אביו שניסה להשחיל מילה לרצף דבריו.
"יוני, תגיע למשרד שלי... אני אסביר לך הכל, אל תדאג, הכל
יסתדר"
יוני אף פעם לא בכה ככה סתם ברחוב, איילת הייתה האדם היחיד
שראה אותו בוכה, וגם זה היה רק כשאודי מהמרכז גמילה נפטר ממנת
יתר, אבל עכשיו כבר לא החזיק את עצמו, הדמעות יצאו מעצמן, בלי
להתייעץ ובלי לבקש רשות מאף אחד.
אחרי רבע שעה הוא כבר היה במשרד של אבא, רינה המזכירה אמרה לו
לחכות בכורסא הכחולה בצד כי אבא באמצע טלפון חשוב. הוא כבר לא
בכה כי ניגב את הדמעות מחוץ לבניין, אבל העיניים היו אדומות
מאוד ככה שלא הוריד את משקפי השמש ומשקפי הראיה נשארו תלויות
על החולצה.

"יוני, אני ממש מצטער שלא סיפרנו לך, כשהיית במרכז גמילה גם
איילת לא הייתה בבית, היא ביקשה שלא נספר לך, ואני מבקש ממך
שתתן לי לכבד את החלטתה. אם היא תרצה היא תיצור איתך קשר,
בבקשה אל תתעצבן ואל תבקש ממני לשבור מילה, אתה יודע שאם אני
נותן מילה שלי אני חייב לעמוד בה"
יוני לא אמר מילה, הוא קם מהכיסא, השאיר את התיק על השולחן
מנהלים של אבא ויצא בשקט החוצה.
הוא הסתובב כל היום ברחובות, הפלאפון נשאר בתיק אצל אבא במשרד,
הוא ידע שמחפשים אותו ועשה הכל כדי שלא ימצאו.

כשהחשיך הוא התיישב על ספסל חשוף ובהה באוויר.
הגשם ירד והוא רק ישב והסתכל באוויר.
עד שראה אלומת אור מרחוק....


שירה כבר הייתה מבולבלת לגמרי, אבל החליטה שהיא מספרת ליוני
הכל.
"איילת באמת שלחה אותי..." אמרה בהססנות. "היא אמנם לא אמרה לי
בדיוק מה אני אמורה לעשות, היא ביקשה שאצור איתך קשר, שאקח
אותך למקום שאני אוהבת.... שאספר לך מה באמת קרה..."
"איילת??? את מכירה אותה? למה שהיא תשלח מישהו??? היא לא שולחת
אחרים לעשות את העבודה שלי... היא תמיד עושה הכל בעצמה..." אמר
יוני בחצי שאלה חצי עובדה.
"תתן לי לספר הכל, אל תשאל שאלות באמצע..." ביקשה, ויוני הניד
את ראשו לאות הסכמה.
"את איילת הכרתי לפני מספר חודשים, ישבתי מולה באיזו מסיבה
דפוקה שאירגנו שני חבר'ה מהתיכון שלכם...
היא באה עם מישהו, אבל אחרי שדיברנו הבנתי שהוא השתכר דיי מהר
והלך עם איזו שרלילה, היא ישבה והיו לה דמעות בעיניים, ניגשתי
אליה, שאלתי אם אפשר לשבת לידה, היא פינתה את הכיסא לידה
מהמעיל שלה, ואני התיישבתי, מסתבר שהחיים של איילת לא קלים כמו
שחשבת, או לפחות כמו שנראה לי שאתה חושב...
טוב, עכשיו אני אתחיל להיות קצת יותר ברורה..."
צלצול טלפון הפסיק את ניסיונה להסביר...
"איילת??? מה קרה?" מהצד השני נשמעו מילים לא ברורות ואז שירה
אמרה "זה בסדר, עוד לא אמרתי כלום, אנחנו מחכים שתבואי........
את לא לבד?... אני חושבת שזה לא בסדר לעשות לו את זה אבל... את
מחליטה.... ביי"
"זו הייתה איילת, היא כבר... סליחה, הם כבר בדרך לכאן" אמרה
שירה והתחילה ללכת לכיוון האוטו, מסמנת בידיה ליוני לבוא
אחריה...
"תתקדמי, אני מגיע עוד דקה..." אמר בשקט לא ברור, כאילו חסר
רגש.


"הם באמת חושבים שאני לא יודע, שאני כ"כ טיפש, שאפשר לעבוד עלי
במשך תקופה כ"כ ארוכה??? אז כנראה שהם באמת לא מכירים אותי"
יוני התחיל לרוץ לכיוון המים, הייתה שם סירת מנוע נטושה, הוא
הצליח להניע אותה ושט אל הלא נודע....





גופתו נמצאה כבר באותו לילה, לא ברור עדיין איך עשה את זה,
אבל אומרים שהוא לא סבל.
בלויה שלו איילת לא החזיקה מעמד, היא פונתה לבית החולים ומאז
שקועה בדיכאון עמוק...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המרכז
הצנטריפוגלי שלי
לא מספיק
מטאפורי בשביל
לסנן את ריכוז
הדנ"א בפונקציית
השכל של מתבגרי
חסרי מוח. אולי
תעזרו לי?

המהורהרת


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/2/04 12:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ירח מאירה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה