אני לא מבינה, אני מבולבלת לגמרי.
אולי שוב טעיתי?
אולי אני באמת לא התרגשתי כל כך מזה שרבנו, רק בגלל שאנחנו
רבים כל כמה ימים ככה בתדירות קבועה שמספיקה לא לשעמם את
המערכת יחסים המאוד מסובכת שלנו.
אולי זה לא שבאמת נמאס לי ממך, אלא רק מעצם העובדה שאתה מתנהג
כמו ילד קטן בכל פעם כשזה קורה.
אולי פשוט נמאס לי שהכל כל כך מסובך ושכל כמה זמן צריך להעלות
את הכל ולדון על זה מחדש.
דיי, נגמרו לי כבר כל הכוחות הנפשיים לדבר איתך על זה.
במיוחד איך שאתה אוהב לנהל את הדברים - לזרוק עלי האשמות,
להתעלם לחלוטין מדברים שאני אומרת שאתה יודע שאני צודקת ולך
אין מה להשיב על כך, להיות אדיש כשאין לך מה להגיד ולברוח.
וכמובן, להאשים אותי בכל דבר לא בסדר שקורה.
ואני, שהמומה מההתנהגות הזאת שלך שכל כך לא מתאימה לבנאדם שאני
התאהבתי בו, לא מבינה מה הולך פה ומנסה להפסיק את העצבים
והתסכולים שלך.
אבל כנראה שאי אפשר.
או שבכלל אני לא צריכה לעשות את זה, אלא לתת לך לצעוק לכעוס
להעליב ולפגוע - כי הרי אני אשמה בהכל, לא?
אם עכשיו ינשור לך כל השיער אתה תהיה קירח ייהרס לך הביתה
והכלבה שלך תמות, זה גם יהיה בגללי, לא? כי "הכל קשור!".
דפוק.
הכל דפוק פה.
משהו פה לא בסדר ואני לא מצליחה להבין מה.
איכשהו תמיד הכל נהרס ונהפך להיות ברגע אחד כל כך גרוע שאין לי
מושג אפילו מאיפה זה בא ולמה.

זה מאוד קל לעזוב את הכל בשניה שהכל לא מצליח ולברוח.
אבל זה לא יפתור כלום.
אני לא אומרת לך להתחיל לשנות דברים באופי שלך, כי את זה אי
אפשר לשנות.
אבל לחשוב.
לחשוב בהגיון ולהתנהג כמו בנאדם בוגר. זה לא כל כך קשה, באמת,
כדאי שתנסה פעם אחת.
כי סך הכל אתה לא בנאדם רע, לא מטומטם וכשאתה רוצה אתה יודע
להיות הכי חמוד בעולם.
אז אם תשים לרגע את כל הכעס העצבים והתסכולים שלך בצד, אתה
תראה שדברים נראים הרבה יותר טוב בלי זה.
ואפילו, אולי דברים יסתדרו לך פתאום.
אולי... אתה רק צריך לנסות.