אתמול ישנת עם הגב אלי, אני לא ודעת מה כל כך מעליב בזה שמישהו
ישן עם הגב אלייך, אבל בגלל שזה היית אתה כמעט ובכיתי.

כבר שנה שאני ישנה איתו, מחובקים כמו דובים גריזלים בחורף, לא
משנה שארבעים מעלות בחוץ, אז מה?, למי בכלל איכפת מה מזג
האוויר בחוץ שאהוב חייך שוכב מכורבל ומחזיק אותך באותו חיבוק
מגונן.
ישנים מחובקים, קמים מחובקים, אוכלים מחובקים, זה קשה, שלא
תחשבו, מתוך אינסטינקט אתה מת, מת להשתמש ביד השניה, אבל אין,
גמור, היד השניה שלך שייכת לאהבת חייך.
וזה בסדר, לא התלוננתי, גם הוא לא, מילה, רבע מילה, כלום, שטוב
אז טוב, שותקים.
והיד נרדמת בלילה, אלף נמלים רצות לכם ביד בארבע בבוקר, לא
תרצו להזיז אותה?, בליינד תרצו, אבל זה לא אומר שתזיזו, בעלי
לעתיד שוכב לי על היד באמצע הלילה, מי אני שאזיז אותה?, גם אם
יש מליון נמלים שרצות לי על היד, גם עם צרעות בנו שם קן,
אני-קיר- היד לא תזוז.
וזה הכל שווה את זה, להתעורר בבוקר לפנים האלו, לקבל את נשיקת
הבוקר טוב אבל עם פה חצי סגור כי אף אחד לא רוצה להיתקל בריח
פה של בוקר, אז קמים לצחצח שיניים, מחובקים, והיד כבר כואבת,
אבל לא מתלוננים, מילה, רבע מילה, כלום, כשטוב אז טוב,
שותקים.

ככה שנה, אני חיה בנפרד מהיד שלי אבל לא תשמעו אותי מתלוננת.
עד אתמול.
אתמול הוא ישן עם הגב אלי, שום חיבוק, שום כלום, היד שוב היתה
שלי, והאמת, שדווקא לא ממש רציתי אותה באותם רגעים, קח, קח את
היד שלי, תחזיר לי את אהבת חיי.
כלום.
אהבת חיי התהפך לצד שלו במיטה, רטן על זה שאני גונבת את השמיכה
והסתובב לישון עם הפנים לקיר
כשאני שוכבת ובוהה בחלל ותוהה מה לעשות לעזאזל עם עוד יד
מיותרת ששוכבת חסרת נמלים לצידי כמשותקת מחפשת אחיזה בעולם
הזה.
אתמול הוא ישן עם הגב אלי, ואני חנקתי בשקט את הדמעות בצד שלי
של המיטה, מנגבת אותם עם יד מיותרת שבכלל לא רציתי ולא אומרת
מילה.
רבע מילה, כלום. כשטוב אז טוב, שותקים.