אני עומדת בראש התור כרגיל, בגלל שאני הכי גבוהה.
כרמן מדברת (המאמנת). היא מסבירה על השנה הקשה שהיתה לנו.
מספרת על התחרויות שהיו בשנה הזאת, על כמה שהמתעמלות הקטנות
שלנו התקדמו כל כך יפה. הן באמת התקדמו יפה. וגם אני גאה בהן.
היא מזכירה על כמה שהיא מחכה לראות אותן בשנה הבאה.
אני מקשיבה.
לכל מילה שלה אני מקשיבה. והמילים "בשנה הבאה" כואבות לי מאוד.
כי בשנה הבאה אני כבר לא אהיה מתעמלת.

המאמנת מסתכלת עלי.
מבט אחד ארוך ופונה חזרה לקהל.
מדברת על הבוגרות.
"נבחרת הבוגרות התחרתה השנה בדרגות גבוהות יותר, הן מתכוננות
לאליפות הארץ שבעוד חודש. אני רוצה לומר לכם על כמה שאני גאה
בהן. תדאו שלא קל להם לבוא לכאן ישר אחרי בית ספר... והם הגיעו
להשגים מדהימים השנה..."
ואז מדברת בנפרד עליי, ומושיטה לי את המיקרופון.

אני ניגשת לקחת אותו ומתחילה בדברים שתיכננתי לומר:
"ערב טוב לכולם. כפי שרובכם יודעים, ולאלה שלא... סיימתי השנה
כיתה י"ב ואני ב-20 לאוקטובר מתגייסת לצבא. יש כמה דברים
שרציתי לומר לכם מהניסיון שלי כמתעמלת."
נעצרת שניה.
"אני כבר שש שנים מתעמלת... ובשש השנים האלה אני חייבת לומר
שזאת היתה השנה הקשה ביותר עבורי. גם מהסיבה שהתחרתי בדרגה
גבוהה יותר ממה שהייתי רגילה וגם בגלל שרציתי בשנה הזאת להפיק
את המקסימום שלי."
אנשים בקהל מחייכים.
"היו לנו הרבה חוויות שלושת השנים האחרונות. לפני שנתיים אני
ועוד כמה מתעמלות עשינו קורס מדריכים במכון וינגייט... שם
קיבלנו את ההכשרה לעזור בלאמן את הבנות שלכם, השנה עברתי קורס
שיפוט וקיבלתי הסמכה לשפוט בתחרויות...אפשר לומר שזאת היתה
חוויה.
אני רוצה לציין שכרמן המאמנת שלנו עבדה אתנו נורא קשה. גם לקחה
מזמנה הפרטי, גם עזרה לנו בדברים הקשורים לחיים ולא רק
בהתעמלות... גם צעקה עלינו לא מעט...", הקהל צוחק, "אבל הכל
היה רק בגלל שהיא דואגת לנו ורוצה את הכי טוב בשבילנו. על כל
זה אני רוצה להודות לה, על כל התמיכה והעזרה שלה ושלימדה אותנו
באהבה ורצון כזה חזק." הקהל מוחא כפיים.

נאנחת וממשיכה: "אני חייבת להודות שלבוא לאימון כמעט כל יום
ולהתעמל ארבע עד שלוש שעות בכל פעם זה לא קל."
הקהל צוחק. ואז שתיקה לכמה שניות.
"אבל האמת שיותר קשה... זה להפסיק", דמעה יורדת.
"לצערי הצבא לא יאפשר לי להתעמל כמו שאני רגילה... כואב לי
לומר זאת אבל ההופעה היום היא תהיה ההופעה האחרונה שלי
כמתעמלת... ואליפות הארץ שתתקיים בעוד חודש... גם היא תהיה
התחרות האחרונה..." עוד דימעה יורדת, "לקטנות אני רוצה לומר
שנהנתי מאוד לאמן אתכן, תמשיכו להתעמל... אל תפסיקו ואל
תוותרו... תמשיכו להתקדם בצורה כל כך טובה כמו שאתן יודעות.
ולהורים, תדעו שהן בידיים טובות כאן. ואני מקווה שבשנה הבאה
כשאבוא לבקר עם מדי החיילת... אראה את ההתקדמות העצומה שלהם."
בקצב מצטרפות עוד דמעות... עד שהכל נהיה מטושטש לגמרי.
המאמנת שמה לב ומחבקת אותי, וכל המתעמלות האחרות מצטרפות
אליה...
הקהל מוחא כפיים.
ואני ממשיכה לבכות...

איך אפשר להגיד שלום להתעמלות?