רגעים קסומים כמו בועות סבון
מרחפים באויר ומתפוגגים
על מסילת הזמן המבושם
ונבלעים עם השקיעה
אל תוך הים.
רגעים מספר מתקבצים
בחמימות נוטפת אהבה,
מתחמקים מזרועותיי
נמסים בלהבה.
בחלל החדר
אוויר משותף
וזה מקיף אותי
כמו ארומטיות.
קסום.
חריצים של חוסר אנרגיה
נמלאים חמצן.
זה מפריע שהמילה נצח
תלויה באוויר
ולא קשורה לכאן.
מבט קטן
אקראי,
מעט מובן,
הופך לחידה לא פתורה
הופכת לי ל אסורה.
הופכים לבועות סבון
זה רק הכוכב של לבי
הטיפש, ממשיך קצת לחלום.
רגעים של חסד
נמסים שוב,
העולם החיצוני
ברגעים של חסד
אינו חשוב.
הגעגוע איש מתיש
אולי עובר אורח
שאינו צפוי
יורק כאב הצידה
ומשאיר את הלב חצוי. |
