כולם מעשנים סיגריות לייט פתאום...

ענבל פרלמוטר


אוי, לא,
החליפו לנו את חומרי הבניין,
לקחו לנו את האבנים הגדולות,
שרפו לנו את הארזים,
אטמו לנו את מחצבות השיש.
השאירו לנו גבס וחול,
כמו שגנב הומני משאיר סמרטוטים קרועים
למישהו שגנב את בגדיו על חוף הים.
ספרי פנג-שווי
ממלאים את המדפים שיוחדו לספרי ארכיטקטורה.
לא נבנה יותר בתים מוצקים,
קירות מתוקים כאפרסק,
לא נבנה יותר חלונות גבוהים
לשמש החורף.
לא נבנה יותר לבני אדם, לכלבים,
לחתולים, לאלים.
לא נבנה חדרים
בהם ילדים מתעוררים בבוקר של יום שבת
וקוראים ספרי מלחמה מול התנור החם,
ולא ישתו חלב.
תמונה לא תחזיק מעמד על הקיר,
תתנדנד, תאבד את שיווי משקלה כתלמידת בלט מתחילה
ותצנח אל הרצפה הגרגרית,
כחול על שפת הים.
כל רגל מרגלי הכיסא
תחליק לכיוון אחר, צפון-צפון-מערב,
והכיסא יפול כגדי בן יומו.
וגם אנחנו לא נוכל לעמוד זקופים,
ואורנים חמימים, אדומי גזע, לא נראה בכלל.