הלכנו אליו. זו לא הייתה מסיבת פרידה. יותר כמו... התאספות
אחרונה...
מההתחלה ידעתי. ידעתי שהוא יעזוב. ידעתי שאחרי השנה הזאת לא
נתראה יותר לעולם, וקרוב לודאי שהוא לא יתגעגע אלי.
קרוב לודאי שהזכרון שלו ממני ישאר מעומעם וחסר חשיבות. פיסה
קטנה של מחשבה בקצה המוח.
אבל החלטתי, במשך חודשים אזרתי אומץ וידעתי, הלילה.
אני רוצה זכרון. זכרון קטן ויפה. תמונה ממוסגרת בראש, סרט
וידאו קצר, משאלה קטנה שאגשים בעצמי.
הלילה.

הגענו אליו. מוזיקה שקטה ואופיינית, נרגילה, פלאשים של מצלמות.

היה עצוב. מחנק בגרון.
הם ישבו בצד. הוא והיא. כמו שציפיתי.
היא יקרה לו. אותה הוא יזכור.
אבל הלילה.
הלילה הוא ידע הכל.
עכשיו, לא אכפת לי כבר.
אני לא אראה אותו יותר לעולם.

הלכנו להסתובב בחוץ, בפנים כבר ניהיה חם ומחניק. סוף אוגוסט.
הוא בא לידי והלכנו כמה דקות בדממה. דממה לא מעיקה, משום מה.
בהתחלה הופתעתי, לא ציפיתי לזה. לא ציפיתי שהוא יידע שאני רוצה
להפרד ממנו יפה, החלטנו רשמית שזו לא פרידה, זו לא הפעם
האחרונה שנתראה. ידעתי שזה לא נכון.
השאר התרחקו, אנחנו הלכנו לאט, שומעים את הצחוק העליז של נערים
ונערות בשנים היפות ביותר בחיים שלהם.

ואז הגיע הרגע.
כמה זמן חיכיתי לזה.
עצרתי.

הוא עצר גם והסתכל עלי במבט תוהה.
עמדנו ככה, כמה דקות, והסתכלנו אחד לשני בעיניים. הרגשתי את
הדמעות בעיניים אבל לא נתתי להן לצאת. לא עכשיו. זה לא הזמן.
נישקתי אותו.
הוא היה מופתע בהתחלה, אבל אז הוא חיבק ונישק אותי.
כמו שדמיינתי כל כך הרבה, בדיוק כמו שרציתי.
המשאלה שלי התגשמה, עמדנו והתנשקנו.
הפסקתי.
נשארנו מחובקים, הרגשתי את הלחי שלי רטובה לגמרי.
לא היה צורך במילים.
בניסוחים הכל כך יפים שהיו לי בראש.
הוא ידע.
הוא הבין.



שלום, ולא להתראות.