כל כך קשה ההפרדה הזאת שיש ביני לבינך כרגע. כמו חומת ברלין
ענקית ושחורה שעומדת בערפל שבינינו. המחשבה שכעת איני יכולה
להגיד לך, לספר לך על מה שעובר עליי, דבר שפעם, לפני שבועיים,
לא הייתי אפילו חושבת עליו פעמיים, הורגת אותי. אני אוהבת
אותך. כואב לי לחשוב שאני ואתה זה כבר לא "אנחנו" אלא "אני
ואתה" כמו שני זרים שהכירו בתחנת רכבת ועכשיו נוסעים בשני
כיוונים שונים ל2- קצוות נפרדים של אותה העיר. הזכרונות לא
מקילים עליי. כל היום עוברות לי בראש מחשבות על דברים שאמרת
לי, פיסות רומנטיות של הלב שלך, כמו מראה ליחסים בינינו, עכשיו
הם רק
קופסאות קטנות בזיכרון שלי, קופסאות שעוד כמה שנים, כאשר
המגירות בתאים האפורים
שלי יהיו מלאות מידי, ייאלצו למצוא מקום אחר. הוצאתי את
התמונות שלך מהיומן, מהשידה
ומהשולחן שלי. הפנים שלך, הניבטות מתוך כל תמונה, גורמות
לדמעות שלי לזלוג, וללב שלי להיפתח שוב, וזה כואב.

היו לנו כל כך הרבה רגעים יפים, היו גם כאלו פחות יפים אבל את
אלו תמיד יותר קל לשכוח. את הנשיקה הראשונה שלנו, הפוחדת,
הרועדת, אבל המתוקה. ואת הליטוף הראשון ואת החיבוק הראשון, ואת
הדרך הארוכה מלאת השבילים שעברנו מאז. אני גם לעולם אזכור את
הפעם הראשונה שאמרת לי שאתה אוהב אותי, ושאפילו בלי מחשבה, כי
ידעתי שככה זה, אמרתי לך שגם אני אותך. ואני עדיין. אוהבת
אותך. מתגעגעת אליך, לריח המתוק, לבושם, לידיים שלך אבל הכי
הרבה אליך. אתה אולי הדבר הכי טוב שקרה לי שאני מצליחה לחשוב
עליו עכשיו, אבל גם הכי כואב. כואב לי לבד, בלעדיך. מוזר לי
לחשוב שהסתדרתי 16 וחצי שנה בלי נוכחותך, שכרגע מרגישה לי כל
כך הכרחית וחסרה.