ורד חורש / נקבוביות געגוע |
גופינו
גופנו
שלמות של חומר.
זיכרון המגע
מעבד הכל
לשלמות דיפוזית.
שאיפה היא בו-זמנית
נשיפה
כשבית חזה מתרחב
בית חזה
גם מורק.
בהבל הפה החם
נמס הכל
עד לתמצית
הזו.
רוח קרה דופקת בחלונות
מעודדת אותם להיות
מקהלת מקוננות
על מותנו.
כשישטפו המים החמים
שוב את גופנו
יישטף גם מותנו
ונקבוביות הגעגוע
יתרחבו.
(22.01.2004)
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|