מאמצת את המחשבות שלי מלזרום עד אליך. שיפסיקו כבר להגיע אליך
כל הזמן.בכל רגע אפשרי הן זורמות עד אליך, ואני מוצאת את עצמי
נאלצת לחשוב עליך, על מה שהיה לנו עד לפני שניות, וכבר לא נמצא
פה.
אבל עם הזמן, כבר לא כואבת לי הידיעה הזו, הרגע המפוכח הראשון
אחרי שאני מבינה שזה נגמר. אני מתמודדת עם זה, והמחשבות כבר
זורמות מעצמן, ואין לי כבר צורך לכפות עליהן להפסיק, ולמרות
שהן עדיין מגיעות עד אליך, ואפילו מתעכבות עליך לכמה דקות בכל
פעם, זה מעלה בי חיוך, להיזכר במה שהיה לנו.
ולמרות שזה עדיין חסר, ויש פער כלשהו בין השמחה של אז לשמחה של
עכשיו, כבר לא כואב לי לזרום אליך, ואני אפילו מרצון מזרימה
לשם את המחשבות שלי, כי אתה היית נקודת השמחה והכאב שלי, אז
ועכשיו. ולמרות שזה כואב, אותו הפער, והזכרונות גורמים לי גם
לגעגועים, הם מעלים חיוך גדול של נוסטלגיה וקמצוץ קטן של אהבה
שנשארה עוד שם.

אני יודעת שהרגש הזה לעולם לא ייעלם לגמרי. הוא תמיד עוד
איכשהו יישאר שם, קטן ומזערי הרבה יותר משהיה כשהיינו יחד.
תמיד יישאר לי מקום בלב בשבילך. בשביל הזכרונות ובשביל הדברים
שחלקנו יחד. אבל הגיע הזמן שהרגש הזה כבר לא הספיק,
שהזכרונות הם עדיין זכרונות וכבר לא שביל סלול לעתיד שעוד נמצא
שם. עכשיו כבר לנו עתיד, לא ביחד. אנחנו יודעים מה היינו אבל
גם מכירים בעובדה שלא נחזור להיות
ככה יותר. להיות ביחד משמעו עכשיו פשוט להישאר בנפרד, לחבק מדי
פעם את הזכרונות וכשנעבור במקומות מוכרים עם זכרונות מתוקים
כבר לא נוכל להחזיק ידיים ביחד אלא פשוט נשלב ידיים בזכרון
שעוד נשאר ונשאיר את הזכרונות כמו שהם, במקום להתעקש על מציאות
שלא שווה להרוס אותם.