יום שישי בבוקר.
שלשות פתוחות.
הסמל עובר בין השלשות לבדוק גלח"צ אחרון השבוע.
אחד פרצוף קשוח.
שלושים פרצופים עייפים
שישים נעליים מבריקות (הגזמתי - נקיות מבוץ).
בסך הכל גלח"צ לא רע. אנחנו יודעים להשקיע לפני יציאה הביתה.
העייפות היא בלתי תתואר . צריך להיות שם בשביל להבין כמה עייף
יכול להיות הבן אדם. גם אחרי שבת בה אתה ישן יומיים רצוף אתה
עדין עייף.
אני שורה שלישית באמצע.
הסמל שורה ראשונה בהתחלה.
אני חושב לעצמי: "נעצום את העיניים לכמה דקות והרי הם כל כך
כבדות".
מחשבה הבאה: "שיט הוא ליידי, עכשיו אכלתי אותה, איך יכולתי
להירדם במסדר, אי חייב לקום".
זהו התפר שבין ערות לשינה, המודעת למציאות קיימת, אך השינה
חזקה ממנה. המציאות מטרידה אך אינך יכול להביא את עצמך לעשות
שום דבר עם המודעות הזאת. חסר הקטע של ה PLUG IN:
סתירה !
גלבוע ! אתה בטח ישן לי במסדר !
מה אתה דפוק או משהו ? ?
ת'ה רוצה שבתתתתת ??...