בס"ד

אצבעותיה של אפרת ריקדו בקלילות על החליל, קלילות כבדה מדי.
הצלילים הנעימים כ"כ לאוזן שטפו אט-אט את כל חלל החדר כמו ענן
ערפל. ביחד, יצרו הצלילים מנגינה ענוגה כ"כ... עצובה כ"כ...
היא נסחפה אל תוך המנגינה כמו טובע חסר ישע אל תוך מפל - ללא
מעצורים... כך, לאט לאט כמו התווים המרצדים על הדף, עלו
המחשבות לתוך ראשה. הזיכרונות, על אותו היום בדיוק לפני שנה
שבו ירד כ"כ הרבה גשם. היא עצמה את העיניים והתאמצה לראות את
הכל ממש כאילו זה שם, מולה. המנגינה נמשכה והתעצמה ואיתה, ביחד
עם הצלילים עלו תמונות, תמונות, זיכרונות... זיכרונות...
ממש לפני שנה היא ניגנה בשבילו ממש את אותה המנגינה. היא ניגנה
אותה בסוף חודש ארוך ומלא צפייה. אמנם היה חודש טוב אבל מלא
בצפייה. כן, זה טבעם של הדברים האלה לבוא בזמנים טובים כ"כ
בחייו של אדם. כמו החודש הזה שבתחילתו יאיר התגייס לצבא. יאיר
המתוק שלה, העדין שלה התגייס לצבא. היא הבטיחה לו שבתום החודש
כשיבוא לבקר אותה היא תכין לו מנגינה יפה עם החליל שלה. הוא
כ"כ אהב את החליל שלה, נהג להקשיב לו שעות... כשהייתה מתאמנת
היה מגיע לבקר, והיא- היא ידעה שאין צורך להפסיק בשבילו, שהוא
נהנה. הוא היה נשכב על המיטה שלה, משלב ידיים מתחת לראשו
ומאזין. והיא- רק נוכחותו שם עשתה את הנגינה כ"כ מהנה. ואז
בסוף כל אימון כזה, הוא היה מחייך את החיוך המקסים שלו ולוקח
אותה לטייל ברחובות ירושלים על האופנוע שלו. הם היו עומדים
וצופים על החומות, והרוח הייתה מכה בפניהם. והיא תמיד חשבה
לעצמה שאפילו רוח כ"כ חזקה לא תעיף את האהבה שלהם. אותה אהבה
שבכלל לא נחלשה באותו חודש, רק גברה ואיתה הציפייה.ואז הגיע
היום- הוא חזר בשבילה. כדי לשמוע אותה, ולהיות איתה, ולחייך רק
בשבילה את החיך המקסים שלו... באותו יום היא ניגנה וניגנה...
וניגנה... המנגינה הזאת ענוגה כ"כ... ועצובה כ"כ...
באותו יום, כאילו הוא ידע, הוא לא שכב ככה עם ידיו מתחת לראשו
אלא ישב ורכן קדימה בהקשבה... הוא עצם את עיניו וסינן: "זה מה
שאני רוצה שינגנו בלוויה שלי..." והיא- היא חייכה חיוך נבוך
כאילו לא ידעה בכלל... ואז, כמו בכל פעם הוא לקח אותה על
האופנוע שלו. הם נסעו ונסעו והרוח הכתה בפניהם והם הרגישו שהם
היחידים בעולם... ובחומות, הם טיילו וטיילו ודיברו ודיברו וגם
סתם עמדו והסתכלו על המראה העתיק והנציחי הזה. באותו יום הם
הרגישו שהזמן קפא, הם כבר לא דיברו, רק ישבו ביחד, יד ביד,
והתבוננו סביבם. על אותם כוכבים , ואותם השמיים, והרגישו את
אותו הקור. וממש אותו הירח האיר על פניהם בעדינות מלטפת והם
הרגישו שהם היחידים בעולם...
זה כבר היה מאוחר וטיפה ראשונה של גשם נגעה באפה הקטן והחליקה
במורדו. כ"כ כאב להם להתנתק מהמקום הזה, כמו פרח שנקטף. אבל
לאט הם קמו והלכו לכיוון האופנוע שלו. הגשם התחזק בהדרגתיות,
זה הייתה הפעם הראשונה החורף. היא קצת פחדה לחזור עכשיו אבל
יאיר הרגיע אותה, והם עלו על האופנוע. טיפות הגשם עפו לכיוונם
והתנגשו בקסדות כמו טילים... היא פחדה ורצתה לעצור אבל לא אמרה
כלום, היא הייתה עדיין מסונוורת מהבילוי הנהדר שלהם. היא לא
הרגישה איך זה קרה פתאום, רק המון אור לבן מסנוור ורעש של בום
עם המון כאב... כאב ורטיבות... ויאיר...? עיניה נעצמו והיא
חדלה לחשוב, נכנסה לעולם משל עצמה... עד לפעם הבאה...
הפעם הבאה שהיא פקחה את עיניה הייתה מול תקרה לבנה ולצלילי
מכשירים חשמליים. את רגליה היא לא הרגישה למרות שניסתה ללא הרף
להזיזן. אבל למזלה... האצבעות... האצבעות שלה היו בסדר גמור.
אחרי שחלפה המהומה סביבה של הרופאים ושל משפחתה ואמה הסבירה לה
מה קרה, היא שאלה- "ויאיר?" כאילו כבר ידעה את התשובה...
ואז, באותו יום ממש לפני שנה, אפילו שלא היה מקובל, ואפילו
שירד המון גשם. ואפילו שהייתה מרותקת לכיסא הזה שייקח לה עוד
זמן להתרגל אליו ואפילו שלא תזכה עוד לראות את החיוך המקסים
שלו..
לצד דמעותיה הזולגות-
אצבעותיה של אפרת ריקדו בקלילות על החליל, קלילות כבדה מדי...