Sometimes I hear my voice and it's been here "
silent all these years"
(Tori Amos)
אחרי שאשפזו את אימא, נשארנו אני והאחים שלי לבד בבית, מנסים
להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר, ממציאים תירוצים לאנשים סקרנים
שניסו לברר למה היא לא נמצאת ומתי בדיוק היא תחזור.
"אני מצטערת, אבל אימא בבית משוגעים עכשיו. ברגע שיאזנו אותה
היא תחזור. אני אמסור לה שהתקשרת."
בפעם הראשונה שביקרנו אותה, היא כמעט לא הייתה מודעת לזה
שאנחנו שם מרוב שהייתה מטושטשת מהכימיקלים שחגגו לה בגוף. ברגע
שהיא התחילה להתאושש, מה שעניין אותה היה בעיקר האם אנחנו
שוטפים כלים ומנקים את הבית. אין תרופה מספיק חזקה שתגרום לה
להיות אדישה לכמות הלכלוך שהצטברה על השטיחים.
ביום בו היא הייתה אמורה לחזור מבית החולים עדיין לא הספקנו
לנקות. חזרתי מבית הספר לבית ריק במצב רוח מבשר רעות. הייתי
ילדה רעה ובאופן בלתי נמנע אצטרך לשלם.
מלאה ברגשות אשם התכוונתי להתחיל לנקות, כשפתאום האינטרקום
זמזם בקול צורם. אחרי שלחצתי על הכפתור פתחתי את דלת הבית,
רצתי אל חדר המדרגות והבטתי למטה. חששותיי התממשו: אימא חזרה
מוקדם מהצפוי. לבי הלם במהירות עצומה בזמן שהיא עלתה במדרגות.
כשהיא הגיעה לדירה, עוד לפני שהיא אמרה לי שלום, עיניה התחילו
לסקור את המקום.
"לא ניקיתם. למה לא ניקיתם, למהההההההה?"
"התכוונו לנקות היום אימא, לא היה זמן..."
"במשך שבועיים לא היה לכם זמן? אגואיסטים שכמוכם,אני חוזרת
מהבית חולים וישר אתם חייבים לעצבן אותי? אתם רוצים שאני אהיה
חולה?"
"לא, אימא... אני מצטערת, באמת שהתכוונתי לנקות, באמת..."

אימא הלכה למטבח ופתחה את המקרר. היא שמה לב שהיו שם סלק
מקולקל ועוגת שוקולד ישנה. היא הוציאה אותם והטיחה אותם על
השיש.
"לא יכולתם לזרוק את זה??? כלום אתם לא יכולים לעשות? רק אני
חמור העבודה שלכם?"
עמדתי בכניסה למטבח בגוף רועד ועיניים דומעות. "איזו מין בת
את? איזה בן אדם מזעזע?" חשבתי לעצמי. "למה עשית את זה לאימא
שלך?"
הייתי בטוחה שהיא לעולם לא תסלח לי. מתוך יאוש רצתי
לאמבטיה,לקחתי סקוטש והתחלתי לנקות.
שפשפתי את החרסינה חזק-חזק, לפצות על כל הנזק שגרמתי. אימא
חולה ואני עשיתי אותה עוד יותר חולה. בזמן שניקיתי שמעתי אותה
קוראת לי מחדר השינה. בצייתנות הנחתי את הסקוטש ובאתי, עומדת
ליד המיטה שלה בעיניים מושפלות.
"אולי לא הייתי צריכה לבוא הביתה היום, אולי זה היה מוקדם
מדי."
בקול רועד לחשתי: "אם את מרגישה שאת צריכה לחזור, אולי כדאי
שתחזרי, אימא."
"אבל אני לא רוצה לחזור לשם. את לא מבינה?! לא רוצה לחזור!"
היא לא מפסיקה לבכות וגם אני.
אני מבינה אימא. הכול היה יכול להיות בסדר אם רק הבית היה נקי.
אם הבית היה נקי היית בריאה, וזה בגללי שאת לא. אני לא עזרתי
לך להבריא כמו שבת טובה צריכה. אני מצטערת אימא. לילדות רעות
לא מגיע לחיות.

הייתי באיזה אירוע משפחתי עם אבא. אני כל כך שונאת את האירועים
האלה. כל הדודים שלי מנסים להוכיח את עצמם, מנהלים שיחות
פלצניות על כלום. כל בני הדודים שההורים שלהם הכריחו אותם לבוא
מנסים להתחמק משם כמה שיותר מהר, כמוני.
בזמן שאני כמעט נרדמת מרוב שעמום, אשתו של דוד שלי מתחילה לנגן
איזו נעימה המונית בפסנתר, משהו קליל כדי שכולם ייהנו וימחאו
כפיים, ודוד שלי יוכל לשמוח שיש לו אישה כשרונית ולאחרים לא.
אני בעצמי לומדת פסנתר ומקווה שאף אחד לא יזכור ויחשוב לבקש
ממני להפגין את כשורי. אבל מסתבר שלמרות שאף אחד מכל הנאדים
האלה לא טורח כמעט לדבר איתי חוץ מה"מה נשמע" ההכרחי, כשמדובר
בלגרום לי חוסר נעימות בפומבי ולבדר את עצמם באותה הזדמנות, הם
פתאום יודעים עלי הכל.
"נו, תנגני לנו משהו," מפצירה בי דודה מעצבנת במיוחד.
"לא תודה, אני לא אוהבת לנגן לפני קהל."
"נו, משהו קטן, לא צריך משהו מסובך. נו, מה אכפת לך?"
אני מפנה את מבטי לעבר אבא, בתקווה קלושה שאולי הוא יצא
להגנתי, אבל הוא מביט בי בתוכחה, מצטרף למקהלת השכנועים.
"מה הבעיה? תנגני כבר משהו," הוא אומר לי במבט רב משמעות של
אל-תעשי-לי-פאדיחות-לפני-המשפחה.
"ממש אין לי חשק. מצטערת, אולי בפעם אחרת."
בסופו של דבר הם הבינו שזה מאבק חסר סיכוי וויתרו, אבל המבט
בעיניו של אבא נשאר כשהיה.
בדרך חזרה הביתה אפילו אבא המאופק, שאף פעם לא מחצין רגשות,
התפוצץ.
"למה את חייבת להיות כזו? למה לא יכולת לנגן משהו קטן כמו מרי?
ראית איך זה שימח את כולם! למה את תמיד עושה בעיות?"
כי אני בעייתית אבא, אבל אני הבת שלך.
"אבל אני ממש לא אוהבת לנגן לפני אנשים. אפילו בקונצרטים של
הקונסרבטוריון רועדות לי הידיים."
"אז למה את לומדת פסנתר בכלל? מה זה שווה אם את לא מוכנה לנגן
בפני אנשים? בשביל מה אני משלם על השיעורים האלה, אה?"
כן, זו באמת בעיה שליכולת שלי לנגן אין שום תועלת עבורך, אפילו
לא בשביל להשוויץ לפני האחים שלך במפגשים משפחתיים, ואתה עוד
משלם על זה כסף. אני חושבת שבנצרות קראו לזה קדוש מעונה.
"אני לא יודעת. די כיף לי לנגן בשביל עצמי."
"טוב, לא משנה, פשוט לא משנה. תעשי מה שאת רוצה."
תודה אבא. כן, אני אעשה מה שאני רוצה, ולעד ארגיש אשמה. מי
רוצה בת סוררת כמוני?
אפילו לבדר קצת את האורחים היא לא יכולה.

אבל לפעמים אני שומעת את הקול שלי והוא היה כאן כל השנים וכאן
הוא גם ישאר.