סופר ישראלי ידוע אמר פעם בתוכנית אירוח כי לא לכל הסיפורים יש
פואנטה.
המקום:
מלון הולידי- אין טבריה.
הזמן:
מתי שהוא בין 20:00 לבין 00:00, יום א' לחול המועד סוכות.
הציוד:
ניירות רישום הידועים בכינוי העט "צאטלך".
עט לבן מפלסטיק.
שמיכה סינתטית ורודה.
הודעת מנהלת המלון מנוילנת במסגרת פלסטיק.
כתמי דיו על היד.
המטען:
צרור זיכרונות סטרילים, ממוקצעים , ארוזים בחבילות קטנות ביותר
ומנותקים מבליל החיים המתמשכים ובולטים כאיים בנהר אין סופי.
המשימה:
לא ברורה.

זיכרון ראשון:
טיול שנתי, כינרת, אכסניה, חדרים ל 4-6 אנשים מפוזרים בבקתות
קטנטנות מסביב לרחבה חלקה המכוסה בדשא.
קטעי כורכר, שביל עפר המוביל לכינרת. בדידות, אסימונים ביד,
יחף וקצת כואב מאבני הכורכר הדוקרות.
ינון, שיחה על שייט הקיאקים של מחר.
מיכל, טלפון לערן או שירי הביתה, שאני מבטיח שאני הולך לעשות.
יובל זילברשטיין, גיטרה, גיא ברק. חוזרים החברה משיט בכינרת
(זמיר, דפנה, שרון, כדורסל).
חתול ליד הספסל בתור לטלפון הציבורי. מפגש חטוף עם ינון ומיכל,
שיחה של חמש מילים. - ניכור.
מיכל וינון נשארים כשכולם יוצאים להפלגה בכינרת. (גם אני).
מנסים להירדם באמצע רחבת הדשא- אני, גיא, דפנה ושרון. מעט מידי
שמיכות וקר נורא.
אני וגיא יושבים על שפת הכינרת ומשוחחים עלי, על מיכל, על
ינון, על דפנה ועליו.
ארוחת ערב (בשבילי כבר שניה) הפעם עם המחוננים, כשאני יושב
בגבי למיכל וינון. הולנדר מרביץ בדיחה וצוחקים. אני לא משתלב
והולך. הרבה קוטג'.
מיכל בגינס קצר !
ינון בגינס ?
נשיקה ?!
לבד.
זיכרון שני:
מיה בריצה. את המכתב נותנים ביד.
איילת ומיה חוזרות מבילוי.
דייהו.
עומדים ומסתכלים אחד לשני בפנים.
"אני יודעת שכל הבנות במשפחה שלי זונות"
מכנס קורדרוי חום.
איילת עוזבת אותנו לבד.
אני הולך לדייהו לנעול אותו כי העמדתי אותו קצת רחוק מפחד
ההורים. סוגר גם את הרדיו. חוזר אליה.
הולכים לשבת רחוק משער הבית .
שיחה:
- אין לי ברירה.
- עצוב לי.
- הקשר לא כמו בפעם הקודמת, אתה בטח מרגיש... אני כל כך רוצה
בקשר.
- אסור לי לוותר עלייך, אני הולך להילחם.
קוראים מה כתוב במכתב.
מבט ממושך בנסיעה מעבר לסבוב.
הפחד שלה להעיר את ההורים או למשוך את תשומת ליבה של קרן.
תחושת כישלון.
המבט האחרון.
תנועת היד שלה אומרת - תיסע!
עומדים עם האוטו מאחורי הסיבוב ומחכים לכלום.
הנסיעה הפרועה בדרך הביתה.

אכזבה.

לבד.


זיכרון שלישי:
זיון, מציצה, גינסים יורדים, אחד יורד לשני.
התכרבלות, בכי, אדישות וחיבוק.
יום הולדת לפני יומיים, טבעת וספר (אימא הכריחה לקנות).
תחושת רמייה, שיחה ארוכה.
3:00 בלילה.
מודיעים שניגמר - בכי, היסטריה, האשמות והעיתוי ? אחרי זיון ?
רוצים ללכת אך נשארים להפסיק את הבכי.
הצהרות, הבטחות. ידידות, הסברים, זיכרונות משותפים. מספרים על
פגישה ראשונה, איך ראיתי אותה מבעד לעדשה בדלת והיא התייפתה -
לכבודי !!
נגמר הבכי.
יורדים למטבח, שותים מים קרים ומתחילים ללכת.
אבא שלה יורד ואומרים לו שהכל בסדר.
מתחילים ללכת.
היא רצה אחרי בגרביים על האספלט הרטוב מגשם.
קושר נעליים על הפוטון:
- אתה הולך ?
- ידאגו לי כבר מאוחר ?
חוזרים אליה, משאירים אותה עם אבא שלה ומגיעים הביתה.
מגלים שאבא התקשר בדאגה.
פגישה אחרי כמה ימים על הדשא בגן העיר. מדברים על פסיכולוג, על
שלושה ימים ראשונים, מלווים אותה הביתה.
נשיקה.
לא נכנסים - פוחדים מאימא שלה.
הולכים הביתה ברגל. משקפי RAY BAN עם שרוך נופל. נרתיק
משקפיים. ארנק. מפתחות עם מחזיק בל"ל מסתובב.

הקלה.