"עין תחת עין הופכת את כל העולם לעיוור" (גנדי)

פרק 7 ורבע, או "פרנויה":
הגלים נשברו על המזח לאלפי רסיסים שקופים.
חלונה, שהשקיף אל הים התכסה בטיפות מים, כאילו מישהו בכה על
הגג.
יושבת על השטיח, לבה קצת לא יציב, ידיה רועדות.
באיטיות (מרטיטה) פתחה את קופסת הזיכרונות האדומה שלה.
נשימה עמוקה, עיניה קופאות, ניירות ורודים, מקומטים.
כתב ידה הצפוף, הלא קריא נגלה לעיניה, ללא אזהרה מוקדמת.
לפני כמה זמן כתבת את זה? בסופו של דבר תזכור... שנים או
חודשים ארוכים עברו מאז? אותו לילה בו עזבה את בית הקריסטל
שלה, לבה שבור לרסיסים, חולם להיסחף יחד עם הגלים למקום אחר.
לא רוצה להיזכר למרות שידעה עמוק בתוכה שלעולם לא תשכח כמה
פגעו בה החיים.
יש אנשים שנועדו להיות לבד. לא הוגן? החיים לא הוגנים.
והוא לא בא... לא עד שהיה כבר מאוחר מדי. עיניה הבוערות עברו
על הדפים הדחוסים בקופסא הקטנה. קופסא קטנה שהכילה בה את כל
הכוח שבעולם עבורה.
כל הזיכרונות שלה. כל הכאב, הדמעות. הכל היה שם. כל מה שרצתה
לשכוח, אבל זה משך אותה בחזרה, מתנגן בראשה.
תמונות מחייה צפו בראשה, והיא - מרסקת אותן בידיה החשופות,
הרסיסים ננעצים בבשרה.
טיפות דם טפטפו על השטיח הרך.
(3 נקישות על החלון) קופצת, כל שריר בגופה מתוח.
זה לא יכול להיות. (ממש כמו אז).
עיניה סרבו להאמין, קפואות על הדמות העומדת מחוץ לחלון, שיערו
הרטוב דבוק למצחו.
במכאניות התקרבה אליו, צעדים איטיים, מצמידה את ידיה לזכוכית
הקרה.
עיניו בערו בעיניה.
קראת לי?
זה לא יכול להיות, אתה מת.
נענעה את ראשה בחוסר אמון, עיניה קרועות בפחד, המחשבות
משתוללות בראשה.
הכל בראש שלך, הכל - בראש
הוא פתח את החלון, בלי לגעת בו ממש.
איחרתי?
חייך אליה, אותו חיוך תמים, מתוק כל כך.
בצעדים כושלים החלה להתרחק, עד שגבה היה צמוד לקיר
מאוחר מדי, קאי, מאוחר מדי.
הוא היה קרוב כל כך, עיניו נראות כהות מתמיד, שיערו נוטף מים.

לבה התהפך כשידו נגעה בפניה, בחלחלה הבינה שמגעו חמים כנגד
עורה, הריח הרענן שנדף תמיד משיערו.
מה אתה רוצה?
גלי רעד עברו בגופה.
עיניו לא הרפו מעיניה, מבטו השקט חזק, מחפש.
למה פתחת את הקופסא שלך שוב, את לא אמורה להיות מאושרת עכשיו?

הגלים צרחו בהיסטריה שניות ספורות לפני שמצאו את מותם על
הסלעים החדים.
עיניה התמלאו דמעות.  
רק רציתי להיזכר בך, להיזכר כמה שנאתי אותך.
שכחת?
פניו קרובות כל כך, היה קשה להתמקד בעיניו.
לא שכחתי (לנשום) כמה אהבתי אותך.

פרק 6, או "מילות פרידה"
הסוף קרוב.
הוא החל לאבד את ההכרה לעתים קרובות יותר ויותר, שם לב שהיא
גוררת אותו, מקום עם עצים.
יכול להיות שהסכין נכנסת עמוק יותר ויותר? חשב לפני שאיבד את
ההכרה.
כשפקח את עיניו שוב, שם לב לטיפות הגשם שנפלו על פניו.
"אני אוהב אותך" לחש, קולו חלש כל כך.
יודע שהיא שומעת. שזה שובר אותה.
הרוח שרקה, מעיפה בכעס את כל מה שעמד בדרכה.
"אני אוהב אותך" בקושי שומע את עצמו, נחנק מדמו שהחל לברוח
מזוויות שפתיו.
והוא - שובר את עצמו בשביל עוד מילה אחת, נלחם על כל הברה.
אבל האוויר יצא מריאותיו והיה לו קר, קר כל כך.
הוא לא הרגיש כבר את טיפות הגשם שהכו בפניו החיוורות.
הקור והכאב השורף נעלמו והחשכה שאיימה לגרור אותו עמוק לתוכה
החלה להתפוגג...
אני אוהב אותך. דמיין את דמותה, שניה לפני שהפסיק לדמיין
לעולם...

פסק זמן 2, או: בלה בלה בלה...
כשמלאך שומר מאבד את האדם שלו (סיפר לה) זה הדבר הנורא ביותר
שיכול לקרות. (ומה בדיוק חידשת?)
ובניגוד למלאכים האבודים האחרים, לא שכחתי וחיפשתי אותך.
אני חושב שהייתה זו קופסת הזיכרונות שלך, שהובילה אותי אלייך.
אולי היו אלה הכוכבים
והיא, לא יכולה להסיט את עיניה ממנו, לא מבינה איך לא שמה לב
(עיוורת משנאה) שהוא מצא אותה.
לא הייתי צריך לבוא אליך ככה. לבני אדם אסור לראות את המלאך
השומר שלהם.   קולו רציני יותר.
למלאכים שומרים אסור להתאהב בבן האדם שלהם, את יודעת? (לבה
פועם מהר יותר, יהיה קל יותר לפגוע בו ככה).
עיניו שיקפו לה מיליוני כוכבים כשהתקרב אליה, מחבק אותה אליו
(המחשבות בראשה בוערות) דוחפת אותו ממנה, מבטו הפגוע ננעץ
בלבה.
עזבת אותי
הדמעות שרפו את עיניה (אני לא אבכה, לא לידו).
שיערו נפל על עיניו כשהשפיל את ראשו  חיפשתי אותך, רציתי
למצוא אותך.
דמעה אחת הצליחה לחמוק מזווית עינה.
הוא התקרב אליה, לוקח את פניה בידיו, מבטו מצטלב במבטה, מבט
חזק ורך כאחד, ולרגע מסכת הקור נמסה ממנה, נופלת על ברכיה,
שפתיה פשוקות בכניעה (והדמעות זולגות במורד לחיה).
(ברפרוף) נישק את שפתיה, נשיקה מתוקה-מלוחה.

פרק 5, או "הדרך אל הסוף"
חייבת להמשיך... (ללכת)... חייבת - להמשיך.
(הוא היה כבד מדי בשבילה) נאבקת על כל צעד גררה אותו הלאה, אל
תוך החשכה.
מוחה ער לכל טיפת גשם, פועל במהירות מסחררת בעוד המחשבות
נלחמות על מקום בראשה.
קולו הפך מונוטוני, נבלע ברוח. חוזר שוב ושוב על אותו משפט
שקרע אותה באיטיות משכרת, מוסיף על הכאב עוד קצת בכל פעם. משפט
מונוטוני שהחל מתנגן בראשה, גונב לעצמו מקום בין כל המחשבות
ומנצח אותן, עכשיו הוא הדי-ג'י, מנגן שוב ושוב 3 מילים פשוטות,
מורעלות...
והיא, נאבקת בכוח הכבידה גררה אותו הלאה משם, רחוק מהאורות,
רחוק ממה שחשבה שיכול היה עדיין להציל אותו.
והזמן נראה כאילו עצר מלכת, רק הגשם ממשיך.
והיא, צונחת על האדמה הבוצית, נותנת לו ליפול יחד איתה.
יודעת שקר לו, שכואב לו.
באיטיות רכנה מעליו, מסיטה את השיער מפניו החיוורות.
אתה שומע אותי?
והוא פקח את עיניו, מרעיד אותה בחוזק מבטו.
כל כך רצתה (טיפת הכוח האחרונה ברחה מגופה) לצרוח עד שפיה
יתמלא מים, עד שתיחנק.
ולרגע אחד (רק לרגע) נתנה לרגשות לשטוף את לבה (רק שלא יתמכר)
נצמדת אליו, שואפת לתוכה את הריח הרענן שעדיין (למרות הכל) נדף
משיערו.
מרגישה שהוא מרים את ידו לגעת בה, רועדת יחד איתו, כי קר לה
והוא - פשוט הולך למות.
מה אמרת?
הרימה את ראשה. שוב אותו משפט. קולו נהיה חלש יותר. בקרוב תאבד
אותו לנצח.
שמה יד רועדת על שפתיו הרכות.  
ששש! ששש!
והוא ממשיך, עיניו בוהות בה דרך ערפל כחול כהה. דם החל לזלוג
מזוויות פיו והיא ניתקה את ידה, עוקבת אחרי מה שנשאר מחייו
היקרים נמהל בגשם.
עיניו החלו להיעצם, גופו נהיה קצת רפוי יותר ושפתיו לוחשות
עדיין את אותן מילים, בקול שרק היא והרוח יכלו לשמוע.
וכשמחצה את פיסת השפיות הבודדה שנשארה בה, נותנת לכל השברים
שניסתה לאסוף בתוכה להתפרק - אז פרצו הדמעות מעיניה.

פרק 4, או "מערבולת".
טיפות הגשם רקדו לצלילי הרוח, ריקוד אינסופי של אור וחושך, קור
וחום, מעבירים צמרמורת בעצים העירומים.
העיר נראתה כשרויה בחלום, לכודה בבועה מטושטשת הנישאת ברוח
למרחקים.
פנסי הרחוב האירו את המדרכה הנוצצת, נראה היה כאילו פזורים על
הבטון השחור מיליוני יהלומים, אבל היו אלה רק טיפות שאיבדו את
חייהן וכעת, ידעה, לא ירקדו עוד. לא הלילה.
הרחוב השקט, הסוער, נראה כתמונת רפאים בעיניים החומות,
הגדולות.
אגרופים קמוצים, הציפורניים חופרות בבשר הרך, פנים חיוורות,
מכווצות בכעס בחנו את העולם והתמונה מטשטשת קצת את מחשבותיה.
שונאת אותו (בכל לבה) שונאת אותו. שונאת אותו.
טוב... אולי לא בכל לבה, אולי במקום רחוק, בין השברים, היא גם
קצת עצובה, אולי. היא תחשוב על זה מאוחר יותר, עכשיו זה לא
משנה יותר.
עכשיו היא לבד, כל כך לבד.
רוצה לבכות על הטיפות הנוצצות, השוכבות חסרות אונים לאור הפנס
הבודד, על העולם שיום אחד הפסיק להסתובב, בשבילה. על לבה השבור
לחתיכות קטנות, נעוצות זו בזו, קורעות אותה. אבל הכעס ייבש את
דמעותיה. וכל פעימה של לבה השבור שילחה גלי כאב, השברים ננעצים
עמוק יותר ויותר.
היא התחננה שזה יפסק, לא תוכל להמשיך לסבול את זה יותר. על
ברכיה התחננה, אבל לבה בוכה, דמעות שחורות משחור, מרות, מלאות
רעל.
מתרחקת מהחלון, מכריחה את עיניה לראות את מה שעשתה.
להכאיב לעצמה עוד יותר.
לשבור את לבה לחתיכות חדות יותר.
שונאת אותו? (נופלת על ברכיה) שונאת אותו?!
עכשיו לא יכלה לנתק את עיניה מפניו השלוות, לשלוט בעצמה, ברעד
המשתלט על גופה, בדמעות שהטביעו את לבה, פורצות מעיניה. לא
יכולה לשלוט בסערה (הבטחת שלא תבכי יותר) שפורצת אל החדר הקר,
גורמת לסופה בחוץ להראות כמו סצינה בנאלית בסרט דל תקציב.
באיטיות רכנה קרוב יותר אליו, שיערה הבהיר נופל על פניו.
תגיד לי שזה חלום (את לא אמורה להיות שמחה עכשיו?) תגיד לי
שכל זה רק חלום רע, כמו שהיית עושה אז - כמו שהיית מחבק אותי
ידה (הקרה) הייתה חמימה למגע עורו, שפתיו קרות למגע שפתיה.
1,2,3,4,5... (אולי אחרי שהייאוש ייספג בגופה תוכל למות מעצב)
6,7,8...
ספרה במוחה את הנמשים על אפו. ובצורה מעוותת זה גרם לה להרגיש
שלווה יותר.

פסק זמן 1
יושבת על השטיח האדום, הרך.
והוא, לוחש לה מילים שלא שמעה.
אני מצטערת
מתקרבת אליו באיטיות, עיניה קפואות על חיוכו העקום, לבה הולם
בפראות.
ואז, כשמבטו הצטלב במבטה, ועיניו נראו לה כאילו נצצו בהן
מיליוני כוכבים, שכחה לרגע את מה שבער בה לפני שניות ספורות
ונכנעה לנשיקה הרכה, לכמה רגעים מתוקים.
וכששכבה ערה, בין זרועותיו (שונאת את עצמה), בוהה בלהבות
מתמזגות ומתרחקות זו מזו, האש מעולם לא נראתה לה קרה יותר.
"קאי" לחשה, מעבירה את ידה בשיערו הרך, הבוהק (באדום) לאור
הלהבות.
והוא, מחייך חיוך מתוק, ממס את לבה עוד קצת, מושך אותה אליו.
פניו קרובות לפניה, אפיה נוגעים-לא נוגעים.
והיא, נותנת לו להשכיח ממנה (את כל מה שהבטיחה לא לשכוח לעולם)
הייתה סופרת את (12) הנמשים על אפו, לפני שהשינה הייתה גוררת
אותה אל החשכה.

פרק 3, או "יפה לך התמימות"
הוא היה מבקש שתדבר איתו. שתספר לו על מה היא חושבת (כשהיא
בוהה ככה בתקרה).
אבל היא הייתה שותקת, אפופה בחומת השתיקה שבנתה סביבה בהדרגה,
הורגת את האהבה שצמחה בלבה, מעל השברים.
היא ישבה ליד האש, עוקבת אחרי הדמעות נופלות אל הלהבות.
הוא ישב לידה וכשהייתה מגניבה מבטים לעברו, שמה לב שהוא קצת
מהורהר, עיניו קצת כהות יותר, סוערות יותר.
חייבת לעשות את זה. חייבת לעשות את זה היום, עכשיו (אחרת לעולם
לא תמצא את הכוח).
באיטיות התקרבה אליו, והוא חייך אליה, אור נדלק בעיניו.
כל כך קל ללבוש מסכה אחרי שמתאמנים על זה קצת, מחייכת אליו.
מצחו התקמט קצת מה את מחביאה שם?
ידה אחזה בסכין חזק כל כך, פרקי אצבעותיה הלבינו (לבה הולם
ברקותיה).
בידה הפנויה ליטפה את שיערו הרך, עיניה קפואות על החיוך המתוק
שלו, חיוך שהאיר את פניו וגרם לעיניים שלו לנצנץ באור של
הכוכבים שמזמן כבו בשבילה.
שונאת אותו... שונאת אותו... שונאת אותו... ובפרץ אדיר של
כוח נעצה את הסכין בגופו, מפספסת את לבו... שונאת אותו...
שונאת אותו?
נאנק, עיניו נפערות בהפתעה מהולה כאב, והיא (רועדת) התרחקה
ממנו, נעמדת על רגליה, מתנדנדת בחוסר יציבות.
מבטו היה נעוץ בה עכשיו, עדיין לא מאמין, עדיין מחפש משהו
בעיניה שנראו לו עכשיו זרות כל כך.
והוא שכב על הרצפה הקרה, מחזיק את הסכין הנעוצה בגופו בידיים
רועדות, מוכתמות בדמו שלו.
ולבו צורח מכאב. לא מבין למה, למה היא לא לידו עכשיו... למה
היא עומדת רחוק ממנו, ליד החלון (יורד גשם?) למה הוא הולך למות
עכשיו... ולמה הדם לא מפסיק לברוח ממנו, למרות שהוא מתחנן (כבר
נצח שלם) שיפסיק.
כמה זמן שכב ככה, עד שכרעה לידו, שיערה הבהיר נופל על פניו,
היה לו קר, קר כל כך.
לבו החסיר פעימה כואבת למגע שפתיה הרכות, החמות.
קר כל כך...

פרק 2, או "ההפתעה":
החיים יכולים להפתיע, גם את אלה שחושבים ששום דבר כבר לא יפתיע
אותם.
(כמה צפוי) ולמרות הכל, נקישתו השקטה על חלון חדרה הקפיצה את
לבה.
כמה רגעים פשוט עמדה ליד החלון, ראשה מוטה קצת, עיניה מביטות
בשלווה (?!) בדמות הכהה מחוץ לחלונה.
(מתוך אינסטינקט טהור) פתחה את החלון, מתבוננת בו בהתפעלות
שכן, היה בדיוק כמו שחלמה.
שיערו האדום, הבוהק, נפל על עינו הכחולות שנראו לה עמוקות
מהאוקיאנוס שאהבה כל כך.
למרות מבטה המפוחד, חייך אליה חיוך שהמיס משהו בלבה השבור.
"אני מצטער שאיחרתי" ידו הייתה גדולה וחמה לעומת ידה, משרה
עליה קצת בטחון (מבלבלת את מחשבותיה).
"חיכיתי לך" קולה רעד.
"אני יודע, אני מצטער" לחש, מבטו הרציני "אף פעם לא תהיי יותר
לבד".
והיא, נאבקת בשנאה שלה אליו, לכל דמותו, מצאה בתוכה את הכוח
לחייך אליו, צל של חיוך.

פרק 1, חלק ב, או "השבועה":
לילה אחר (ממש לפני שקרן השמש הראשונה חמקה דרך השמיים
השחורים) היא ישבה על החול, בוהה בגלים.
היא אהבה את הים, הגלים הבינו אותה תמיד.
היא נשבעה שתמצא אותו וכשתמצא אותו, תגרום לו לשלם על כל דמעה
שלה.
נשבעת שיכאב לו (כמו שכאב לה).
ידיה רעדו כשדחסה את הדף המקומט לקופסת הזיכרונות שלה, לפני
שעזבה את בית הקריסטל שלה, שלאנשים מבחוץ היה נראה כמו גן
עדן.
צריך הרבה אומץ בשביל לצאת לבד ולעמוד כנגד העולם בידיים ריקות
כשכל מה שיש הוא לב מלא שברים חדים.
היא הלכה, שלוש מילים מתנגנות בראשה שוב ושוב ולבה בוער.
השעות טפטפו על ראשה, החודשים שרפו את עורה והשנים התעופפו,
אבודים ברוח.
והיא, (במסכה משכנעת) חייה את החיים שלה, זורקת אנשים
וזיכרונות חדשים לפח, דוחפת בידיים חשופות אהבה בוערת ואת
הסיכוי הקלוש שיכלה למצוא לאושר.
ככה זה בחיים, לפעמים האנשים (כמו תרנגולות שהלכו לאיבוד)
דוחים הזדמנות להיות מאושרים.
רק כשהלילה היה מגיע, הייתה מרשה לעצמה להוריד את המסכה
והדמעות היו חומקות מעיניה, פוגשות את הכר.
ולבה (עדיין) מבקש שהוא יבוא, שוכח לכמה רגעים את המחשבות
הבוערות בראשה.

פרק 1,חלק א, או "הילדה שלחשה אל הכוכבים":
כשאני רואה את הכוכבים, כל לילה,  אני מבקשת שישלחו אליי את
המלאך השומר שלי, כדי שישמור עליי, אני חושבת שהוא איבד אותי
(הייתה לוחשת).
כשתינוק נשלח לעולם, הוא נשלח יד ביד עם המלאך השומר שלו, כי
הרי בלי המלאך שלו - הוא יהיה אבוד בעולם הגדול ואם לא יהיה מי
שישמור עליו, לעולם לא יהיה מאושר וחייו לא יהיו שלמים.
מלאך שומר שומר עלינו עד יום מותנו, שהוא גם יום מותו (אלא אם
כן קרה אסון נורא והוא עוזב,לפני הזמן), בו הוא מקבל כנפיים
ואנו- הופכים למלאכים שומרים, מתקדמים עוד שלב לעבר גן העדן.
החיים לא נותנים לנו שום דבר, חוץ מהחיים עצמם.
מתנה שלא מתאימה, היא קצת גדולה עלינו ולא משנה כמה ננסה, לא
נוכל להחזיר מתנה ששווה לה והחיים מתחילים לקחת בהדרגה, לוקחים
קצת כאן ועוד קצת שם.
והמלאך השומר שלנו, מגן עלינו מהחיים, שומר עלינו שלא נפגע
יותר מדי כי החיים יכולים להיות מאוד לא הוגנים לפעמים.
יש אנשים שנועדו להיות לבד.
אנשים שהחיים נתנו להם להיפגע, והמלאך השומר שלהם שכח מקיומם.
אנשים שנבלעו בעולם ואף אחד לא ידע שהם לבד.
הגורל יכול להיות לא הוגן לפעמים, שובר לבבות שהוא עצמו עזר
ליצור.
והיא הייתה לבד, זאת ידעה עוד לפני שלמדה לדבר. אנשים שאין להם
מלאך שומר, נולדים עם ההרגשה הזאת - שהם לבד.
כי הם איבדו את המלאך שלהם בדרך לעולם.
אנשים חסרי מזל, כאלה שישנים על עיתונים ברחוב?
יותר גרוע. אנשים אבודים, שמעולם לא ירגישו שהם שייכים לעולם
הזה, נושמים את העולם בפאסיביות, צופים בעיניים מאוכזבות איך
הכל נלקח מהם במהירות מסחררת.
היא הייתה לבד.
ידה הקטנה לא הצליחה לאחוז ביד של המלאך השומר שלה והיא נזרקה
אל העולם לבדה, בבכי קורע לב.
אביה גידל אותה (כי היה חייב) בהאשמות שהיא האחראית למות אימא,
האישה היחידה שאהב באמת.
והיא הייתה בוכה כשהלילה היה מכסה את העולם בגלימה השחורה שלו,
מתחננת אל הכוכבים שימצאו את המלאך השומר שלה.
אביה התאבד. מעולם לא אמר לה שהוא אוהב אותה ועכשיו - (כשהייתה
קצת יותר לבד) משהו בה נשבר.
וניצוץ התקווה בלבה כבה, יחד עם הכוכב האחרון.
היא הייתה כותבת את כאבה על דפים ורודים שתלשה ממחברת ישנה,
מחביאה אותו בקופסת זיכרונות אדומה, כדי לשכוח, כדי שתוכל
לישון, חושבת שאולי ככה תצליח להפסיק את הגשם שזלג על הקירות
בחדרה בלילות.
והשנים נסחפו עם הגלים, והקופסא התמלאה בדפים דחוסים ודמעות
יבשות.
והיא, עדיין בסתר לבה, הייתה מבקשת מהכוכבים שימצאו אותו. את
המלאך השומר שלה, לפני שיהיה מאוחר.

פרק 7 ושלוש רבעים, או "הילדה שנגעה בכוכבים":
העולם נראה לה עכשיו כמו מערבולת של צבעים, אוחזת בידו, פוחדת
שירפה ממנה.
הוא הוביל אותה אל החלון, לוחש באוזנה שלא תפחד, איתו היא
תעוף, איתו תהיה חופשיה לנצח -    חופשיה מהחיים שכבלו אותה.
חופשיה מהמחשבות, ששמרו עליה אסירה נצח שלם.
מחשבות שהמשיכו (גם עכשיו) להלום בראשה.
מחשבות שלא הייתה בהן אף טיפת הגיון, נראות לה הגיוניות כל
כך.
מעולם לא ראתה אותו בבירור כל כך, עיניו בוהקות, מסנוורות קצת
את לבה. כאילו היה קרוב אליה כל כך, רק שהיא הרגישה שהוא רחוק
- כאילו אוקיאנוס בלתי נראה הפריד ביניהם.
משתגעת - אני משתגעת
תמיד היית קצת משוגעת חייך אליה, חיוכו נראה לה זר, לא
אמיתי.
אני מצטערת מצאה לבסוף את הכוח להביט בעיניו.
ועיניו נראו לה כהות יותר, ידו לחצה קצת את ידה  תבטחי בי,
בואי חייך אליה שוב.
והיא הלכה אחריו, עפה גבוה אל השמים, ידה מחזיקה חזק בידו
הקרירה, הרוח מבדרת את שיערה הארוך, הבהיר.
והיא הרגישה שלבה מאושר קצת, למרות הכל, כמעט נוגעת בכוכבים.
ובשבריר השניה בו התרחק ממנה, וידה נשארה בודדה באוויר הלילה
הקר היא לא צעקה, מביטה בו, עיניה קצת עצובות.
מתהפכת באוויר החשוך, האורות מתקרבים אליה במהירות מסחררת.
כל זה היה יכול להיות מהנה למדי, חשבה לעצמה במקום חשוך
כלשהו בראשה, מנסה לפרוש את ידיה בניסיון אחרון, נואש לעוף.
וכששכבה על גבה, מרגישה חסרת משקל, מחכה לרוח שתרים אותה
מהמדרכה ותעיף אותה שוב לשמים, ניסתה לחשוב על סוף טוב יותר
לסיפור שלה.