בתוך הר הגעש הייתה ברכת לבה ענקית, גדולה יותר מכל מה שאולן
ראה בחיים, גדולה יותר מהעולם עצמו, אבל איכשהו הבריכה התאימה
את עצמה ללוע ההר, שאת הצד השני שלו אולן יכול היה לראות. בתוך
הבריכה, בהשתקפות של הלבה האדומה, אולן ראה ערים שלמות, נופים
שונים, מדהימים ועצומים, בניינים מוזרים ומחוזות קסומים. הדבר
שמשך את עינו יותר מכל היה מגדל גבוה שנראה כאילו יצא מתוך
בריכת הלבה כדי לברך את אולן.
המגדל, שהיה פשוט אך מדהים, בעל גילופים עדינים של ציפור ענקית
עולה בלהבות וזועקת לשמיים, ללא צבעים חוץ משחור, ללא צריחים
או חלונות ואף בלי דלת כניסה, קרא לאולן, קריאה עזה ומשתוקקת
יותר מהקול הראשון, קריאה עתיקה יותר מהקול השני, אבל קריאה
שכל כולה הייתה עטופה באהבה ובגעגועים.
אולן ידע ששם הוא צריך להיות, במקום השחור שנראה כמו מצבה
מפוארת אך שקק חיים ואהבה. למשכן האחרון הזה הוא צריך להגיע.
אבל איך? איך אפשר להגיע למגדל שנוצר כהשתקפות בתוך לבה? אז
לפתע, כאילו כדי לענות על שאלתו, הופיעו מאחוריו ההשתקפויות של
ארבע חיות מדהימות, חיות שהסתכלו על אולן בעיניים נבונות,
ידידותיות.
לצידו עמד טיגריס לבן, לא זכר, אלא נקבה מדהימה ואצילית, בצידו
השני עמד סוס כסוף וענקי מאחוריו זאב אפור וגדול ומעליו, חג
במעגלים, היה נשר ענקי עם נוצות שבהקו באור השמש והסתירו אותה
מעיניו של אולן.
אבל משהו או מישהו היה חסר. אולן לא ידע מי, אבל הוא הרגיש
בחסרונו כפי שידע שהחיות האלו היו לצידו לאורך כל המסע הזה.
לאורך כל הדרך הן נלחמו לצידו והן יהיו שם עד סוף הדרך, לא
משנה היכן היא תיגמר.
בזמן שחשב אולן על הדברים הללו הקולות בראשו הלכו והתחזקו,
דורשים את תשומת ליבו של אולן, זועקים לשובו. או אז ידע אולן
מה עליו לעשות - עליו לקפוץ לבריכת הלבה. עם כל הפחד שבהבנת
משמעות המעשה, שיכול להרוג אותו, ידע אולן שזה הדבר היחיד,
שזאת המטרה שהקול המשתוקק נתן לו במדבר.
אולן הכין את עצמו, ואיתו חבריו החיות, לקפיצה אל חייו, או
לקפיצה אל מותו.
הוא התכונן לשאוף אוויר ולפני שהספיק דחף אותו הזאב לתוך
הבריכה, דחף אותו למסע של שנייה ושל שנה אחת באותו הזמן.
כשהגיע מטרים ספורים מהלבה התחיל להרגיש את החום הזוועתי שאיים
לשרוף קודם את עורו ואז כל שריר גיד ועצם, שמע אולן את הקול
המשתוקק פעם אחרונה במוחו צועק: "הביתה, אנחנו הולכים הביתה,
אולן... אולן... הגענו הביתה. אולן, אולן תתעורר..." |