"כוכב יפה, כוכב נוצץ. בבקשה עזור לי, עשה שתמיד נהיה ביחד.
שהיא תהיה שלי תמיד, שיהיה לה טוב - שיהיה לה טוב" ביקשה אביב
מכל ליבה מהכוכב הרחוק שם למעלה, הכוכב שלה. לבושה בבגדים
קצרים יושבת אביב בחשכה על גג המקלט בקיבוץ במצפה הכוכבים
הפרטי שלה. מביטה בכוכבים מרותקת מיופיים מהמרחק שלהם ממנה,
מצטערת שאינה יכולה לקטוף אחד ולהביא לאהובתה ענבל עטוף
במתנה.
אביב נשכבה לאחור והביטה למעלה, מתרוממת, עכשיו זה רק היא
והכוכבים. דמעות החלו זולגות על לחיה הורודות מן הקור.
"אתה שם? אתה בכלל שם?!" אמרה אביב בעודה מחפשת אחר סימן ומענה
בכוכבים.
"בבקשה, אוף... בבקשה תהיה שם רק הפעם, לא מגיע לי שתהיה שם
בשבילי פעם?" פנתה שוב והפעם בבכי שוטף.
אין קול ואין עונה.

מיואשת קמעה ממשיכה אביב לסיבוב שלישי והפעם לא אכפת לה בכלל
אם הוא ישמע או לא. היא תדבר מההתחלה ועד הסוף בידיעה שאמרה
הכל ולא נשאר עוד דבר. היא פתחה פיה בנסיון להתחיל ולשפוך את
אשר על ליבה אך לא יצא הגה.
ושוב הדמעות החלו מציפות אותה.
היא החלה להרגיש מסוחררת אך גם זה לא עצר בעדה.
אביב התכוננה לתביעת חייה.

"נכון, לא תמיד האמנתי בך... אני עדיין לא בטוחה שיש בכלל במה
להאמין. אבל דבר אחד אתה חייב להגיד לי, תשובה אחת, לפחות את
זה. מה עשיתי?! למה מראש גזרת עלי כזה גורל אכזר?
כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה כאב...
זה אנוכי מצידי לרצות גורל ועתיד טובים יותר?
לחשוב שמגיע לי יותר, לרצות יותר?.. למה- #%#$!!.." נשמע צפצוף
מן הפלאפון של ענבל שקטע את אביב באמצע דבריה.
התקבלה הודעה חדשה ממיקה ף, היה כתוב על מסך הפלאפון.
אביב לא ידעה אם להסתכל מה כתוב באותה הודעה מסתורית שהפריעה
לה בקיטוריה הנצחיים. מצד אחד זו חדירה לפרטיות של ענבל, ומצד
שני ענבל מתנהגת כבר חודשיים מתרחקת ממנה ומתקרבת יותר ויותר
למיקה.
אביב הרגישה שקורה משהו ביניהן אבל לא רצתה להאמין בזאת.
היא שאלה את ענבל אינספור פעמים אם זה נכון וענבל התעקשה פעם
אחר פעם שאין הדבר נכון ושהן כמו אחיות בלבד ולא יותר מזה.
עמוק בליבה ידעה אביב את האמת אך לא הייתה מוכנה לקבלה עדיין.

"$#%@&".שוב נשמע צפצוף והתקבלה עוד הודעה חדשה ממיקה ף.
אביב לא יכלה יותר להתגבר על סקרנותה, היא הייתה חייבת תשובות
לשאלות שמילאו את ראשה בחודשיים האחרונים.
היא לחצה על הפלאפון ופתחה את ההודעה הראשונה:
" אני אוהבת אותך ילדה שלי
   הלוואי והיית פה עכשיו
   היינו עושות אהבה כל הלילה "
אביב קראה את ההודעה ולא האמינה למראה עיניה, קראה שוב ונכנסה
להלם. היא ציפתה לזה אבל הייתה בשוק שזה באמת נכון.
שדבר כזה באמת יכול להיות.
שאישתה [היא וענבל התחתנו] תבגוד בה ועוד עם אחת מהחברות שלה.
שתמשוך אותה ותנצל אותה באותו הזמן שהיא בכלל עם אחרת. אביב
ניסתה לעצור את הדמעות והמשיכה להודעה הבאה:
"  מתי נשכב שוב
  כמו אז על הגבעה?
  אני מתגעגעת לזה
  מתגעגעת אלייך"
אביב ניסתה לתרץ את ההודעה הראשונה כטעות או מעשה קונדס אך
לאחר ההודעה השנייה לא היו לה ספקות.

היא הרגישה שהיא מדממת, שאין לה יותר למה להמשיך, שנאה. היא
רצתה לבכות אך הדמעות לא יצאו כאילו נחסמו מבפנים והגדילו את
הכאב. אביב התקשתה לעכל את אשר עשתה לה ענבל. היא הבחינה בענבל
במעלה השביל צועדת לקראתה, והחליטה לשתוק לבנתים אלוהים יודע
למה.
"היי... קרה משהו שנעלמת ככה?" פנתה אליה ענבל.
אביב שתקה.
"מה קרה?" ניסתה שוב.
אביב המשיכה בשלה ושתקה.
"אולי תעני לי?" צעקה ענבל בעצבים.
"ואולי לא?!" החזירה לה אביב בלא מעט עצבים גם כן.
"ראית את ההודעות, נכון?"המשיכה ענבל.
אביב רצתה לומר לה שכן ושהיא לא מאמינה שהיא עשתה לה דבר כזה
ואיך היא יכלה לעשות לה את זה, אבל לא הצליחה להוציא מפיה
הגה.
"ראית את ההודעות..." קבעה ענבל, "זה לא מה שאת חושבת..."
התחננה.
"ומה אני חושבת, ענבל?" ענתה אביב.
"שבגדתי בך, שאני בוגדת בך וזה לא נכון אנחנו רק עובדות על
אחות של מיקה כדי שלא תדע שהיא עם חברה שלה מעיין!" אמרה ענבל
בלי שנשמה בין לבין ומיהרה לקחת נשימה.
אביב רצתה להאמין לענבל, אבל הספקות לא עזבו אותה.

לאחר חודש ביקרה לראשונה מזה כל נישואיה עם ענבל את ליאור,
לאחר שענבל עשתה הכל בכדי להרחיקה ממנו. אביב סיפרה לו,
לליאור, ידיד האמת שלה את אשר עבר עליה בשלושת החודשים
האחרונים. את ההשפלה שעברה מצד ענבל את איך שהפכה לשפוטה שלה
ועל ההודעות והספקות סיפרה גם כן. ליאור שתמיד ידע להגיד את
הדבר הנכון ולעודד ולחבק כשצריך, ראה את הסבל שעוברת אביב וכמה
שלא טוב לה.
הוא אמר לה "תראי, זה פשוט, את רוצה הוכחה שהיא בוגדת בך?"
"על איזו הוכחה על מה אתה מדבר ליאור?" התווכחה אביב.
"כן או לא, ביבוש" אמר בתקיפות.
"כן, ליאור, כן", אמרה בקול חלוש.
"טוב, אז ככה, את שומעת? ניכנס לאייסיקיו שלה", אמר וחייך חיוך
מחוכם שכזה.
"אבל איך? אין לנו את הסיסמא שלה אמרתי לך שהיא שינתה אותה ולא
הסכימה להגיד לי מהי" אמרה אביב בייאוש. "בדיוק לחלק הזה אני
מגיע.. נרשום בסיסמא את השם של ההיא.. נו איך אמרת שקוראים
לה?"  
"מיקה" ענתה אביב בטון שמחולק שווה בשווה לכעס ועצב.
"מצויין, אז נרשום בסיסמא מיקהשלי, ונראה אם זה יפתח את
האייסיקיו או לא", וחייך חיוך קטן.
"טוב..." אמרה ורשמה את מספר האייסיקיו של ענבל בחלון הקטן
במסך.
"תרשום אתה את הסיסמא, אני לא מסוגלת" אמרה על סף בכי.
ליאור רשם את הסיסמא ושאל את אביב אם היא מוכנה, אביב הנהנה
לחיובי והוא לחץ על מקש האנטר שבמקלדת.
עם מקש האנטר נפתח האייסיקיו של ענבל וחשכו עיניה של אביב.
זהו, כעת יש לה את ההוכחה שהייתה צריכה, היא יודעת כעת את
האמת, אמת שבעצם ידעה לאורך כל הדרך.