במישורי המדבר שבצפון הודו, בלב מדינת רג'סטן שוכן אגם קטן
וקדוש בעיר לבנה ויפה בשם פושקר. בלב העיר נמצא מקדש מיוחד לאל
הבריאה הלו הוא בראמה. בין כל אלפי המקדשים ביבשת אין כמעט אף
מקדש המוקדש לבראמה, לכן המקום מפורסם בהודו ובעולם כולו.
אגדה עתיקה מספרת איך בכל פעם שהיו כל כוכבי הלכת מסתדרים
בשורה ישרה, פעם אחת כל 27,842 שנה היה יורד מהשחקים האל
בראמה, מתיישב לו על הסלע השחור לשפת האגם, לפנות בוקר, רגע
לפני הזריחה.  באותה שעת חסד האל היה מקבל מנחות מכל החיות,
סוקר את כל הבריות ומחלק לכולם מתנות. יצור אחר יצור, חיה אחר
חיה היו כל הברואים עוברים לפני האל מביאים לו שרשרת פרחים
בשביל היופי ואגוז קוקוס עסיסי כמנחה.
בראמה האל היה מברך אותם ומחלק מתנות. לכל יצור היה ממציא
תכונה או צורות חדשות. לעכבר מתוק הוא נתן כנפיים וכך נברא
העטלף. לחתולה ביישנית הוא נתן מהירות ותנופה והפך אותה לצ'יטה
מבריקה. שפן סלעים מגעיל קיבל גודל וחדק והפך פתאום לפיל. דג
סחוס זכה בשיניים רבות ובעור מבריק וכך נוצר לו הכריש. אחרי כל
ביקור כזה היה העולם נראה מגוון יותר, צבעוני יותר ומעניין
במיוחד כשכל החיות היפות התגנדרו בתכונותיהן החדשות.  

והנה בביקורו האחרון, עמד בסוף התור ערום ונכלם, יצור חדש הלו
הוא האדם. האדם אף פעם לא התעורר בזמן. הוא מעולם לא הגיע
ראשון לשום מקום ולכן הוא הסתובב לאורך התור מחפש רגע של חוסר
תשומת לב או איזו פרצה קטנה שדרכה יוכל להתפלח. הרי סבלנות
מעולם לא הייתה הצד החזק שלו.
בעודו משוטט כך בסביבה ראה פתאום האדם מערה קטנה מאחורי הכסא
של האל הקדוש. מתוך סקרנות ושעמום הוא נכנס לתוכה. הוא פסע
וצעד דקות ארוכות ורק רגע לפני שנאלץ לסגת מפני החשכה הסוגרת
עליו הוא מצא נר שמן קטן ודולק.
האדם אמר לעצמו: "הנה זאת בדיוק המתנה שתמיד רציתי. אקח לי את
האש רק בשבילי וזו תהיה תשורתי". האדם החל לצאת בצעד בוטח מפתח
המערה, אש הנר מאירה את דרכו והוא צועד בביטחון. ממש כשהגיע
לפתח נזכר האדם בבהלה, "אבל איך אני אקח את האש בלי שאף אחד
ירגיש?" האדם היסס לרגע ואז הוא שבר לשנים את אגוז הקוקוס
שהביא כמנחה לבראמה והחביא את האש בפנים.  
כשהגיע תורו, הוא ניגש לפני האל ואמר בקול: "פרחים הבאתי לך
בשביל היופי והנשמה, אבל את אגוז הקוקוס אני אשמור לעצמי כי רק
על עצמי אני אוכל לסמוך כדי שיהיה לי תמיד מה לצרוך. לכן שומר
אני לעצמי אגוז זה. אני אוכל את פריו לעד ובני יוכלו את פרי
זרעיו"
אמר בראמה בקול שליו: "יהיר אתה, בן האדם - לא אני נתתי לך
אופי כזה אבל גם אני יודע שהתכונה הזאת תביא אותך לגדולה.  אל
אף כל זאת אני אתן לך מתנה, בשביל היופי אני נותן לך את האישה.
לאוכל ולחומר אתה באמת תוכל לדאוג בעצמך, תוכל להסתדר לבד ולא
לסמוך על אחרים. אבל מהר מאוד תלמד שתסכים לוותר על כל אשר לך
בשביל היופי הנשקף מעיניהם של הנשים.
שמח האדם על התחבולה, לקח את הנר ליער, הפיח את האש למדורה
גדולה ויצא לרקוד בטראנס עם האישה.

אחרון חביב, עבר לפני בראמה הנומן אל הקוף. הוא מאוד הסתקרן
איזו מתנה יוכל לתפוס. כשהסתכל על המערה בינות לסלעים, ישר
הבין שהאדם גנב את האש מידי האלים. קפץ הקוף, בכה ונשך וצעק
בקול רם ומר "תראה, בראמה, האדם לקח את האש ולא נשאר פה שום
דבר". הסתכל בראמה מסביב, ובאמת לא נשאר לו כלום. בראמה חייך
במבוכה, העיף עוד מבט סביבו ואז ראה בפינה, זרוק לו סתם בצד,
חבל קצר. לקח בראמה את החבל, הסתכל על הקוף בעין בוחנת, הדביק
את החבל לאחורי הקוף ונתן לו זנב.

הקוף צעק והשתולל "מה זה?" לאדם יש את האש, ולי כל מה שנותר זה
רק חתיכת זנב?"

צחק בראמה ואמר. לזנב כמו לחבל יש שני צדדים, הוא ילמד אותך
לשמור על שיווי משקל ולחיות חיים מאוזנים. האש יכולה להדליק
אותך אך גם לשרוף ולתת כוויות. כי כשהמדורה בוערת צריך לא רק
להסתכל על הגצים אלא לזכור שיש למטה גם פחמים. אתה תראה לבן
האדם איך זה לשמור על שיווי משקל. תלמד אותו שהדרך לאושר היא
לא רק לשאוף להישגים אלא לפעמים לעצור טיפה ולחיות חיים
מאוזנים. קפוץ לאוויר, שחק במרחב אך שמור על פרופרציה חיה עם
זנב.