"ולא מצאה היונה מנוח לכף-רגלה, ותשב אליו אל-התבה, כי מים
על-פני כל הארץ. וישלח ידו ויקחה, ויבא אותה אליו אל-התבה."
-                                      
                               
"חביבתי", אמרתי לה, "למה זה קורה לנו שוב ושוב?" היא
החווירה ולא ענתה מילה. במקום, התקרבה אלי וטמנה ראשה ושערותיה
הנעימות למגע בחיקי. עיניה עצבו וכמהו למנוח. ידעתי את נפשה,
גם ליבי דאב וכמה לכך. חשבתי שאולי ביחד נוכל למצוא אותו,
שאולי ביחד נבנה לנו בית חם ומשפחה. בערב, נשוב עייפים ותשושים
זה אל חיקו של חברו.
אצלנו קוראים לזה תשובה. לשוב עד ה' אלהיו. "אתה חושב שיום אחד
הכל ישקוט לנו, נבנה בית כמו כולם ויחד עם זאת מיוחד?" "כן"
אמרתי וליבי אינו שווה ושואל "איך אפשר? איך אפשר לרקוד כך על
כל החתונות?" "בואי אלי" אמרתי לה וליבי תוהה אם היא צריכה
אותי יותר או שמא אני צריך ללטף כך את תלתליה החומים והקצרים
מעט, בכמעט כפייתיות כזו.
"העולם הוא עולם רע", אמרתי פתאום וכשהבנתי מה אמרתי, כבר לא
הצלחתי לתפוס את המילים ולהחזירן אל פי. שפתי נאלמו והרגע דמה
לרגע של הלם וחוסר ישע ועצה - מה להגיד? מה לעשות? שנינו
נתקפנו בהלה והתגוננות אך שנינו חשנו את אותו הדבר.
מאין יבוא שקטנו? הבעזרת ה' יבוא? אם 'בעזרתו' באו מכאובינו?
אולי בעזרת מלאכיו? תשובה קוראים לזה אצלינו...