קרוע לב, ומלא בעוצמה
זועקת, כוזבת,
כבגדים בלי אדם
תהומות רוח חולפת.
קרוע,
שרוע בתוך חטאיי
וכולם אויביי
לא נראים אוהביי
לי, עכשיו.

רוב דעות קרעני
הסיר רדידי מעליי,
וערום כך נותרתי לבד,
מי תומכני?
חממוני, חבקו,
חבריי.

ואולי כבר וויתרתי
על תקוות לב-אנוש.
ואולי כבר נותרתי
לבד,
ואמוש.
ואולי כבר נשחטתי,
ואבדה תקוותי,
בפינה עד אהיה,
לבדי,
לבדי.

הספקות הרגוני,
בעינוי מתמשך.
החיים מוססו
באויר המושך.

והנה ליבי נח קמעה,
נח, שוקט מכאבו,
אך מיד שוב תבואנה
מחשבות לטמאו;
מחשבות נושנות
בי מצאו את ביתן
ואני,
שוב לבד,
אלחם עד עמן.

אך מדוע לבד?
ועל מה בלי חבר?
הן כולם אנשים,
ואחיי בשובר.

הוי אחיי אהוביי,
אב אחד לכולנו,
ומדוע נכאיב, נסבול,
איש לאיש,
לגופנו שלנו?!
ומדוע קשים החיים, אלקים?
ומדוע מתים ילדים,
אל אלים?
ומדוע
החוקים לן נתת
קורעים, מתנגשים
בדברים אחרים?

שוב נראים החיים לי-
שחור ולבן,
והצבע אובד, ועמו שמחתם.
אלי, מהו האושר?
הגישהו נא לי,
אז אוכל לשמח אנשים אחרים,
ואבין סוף סוף למה חיים,
מה יפה בעולם,
מה גדל באילן,
מה שווה בפרוזדור,
ומדוע בו האור
האנושי.
הפרוזדור לטרקלין יהפוך, אהובי,
התשמור יקיריי?
ותשמור גם אותי...
מה יפה היא תפילת האדם, אל עליון.
מה עצוב וששמח העולם, עט שריון.
מה יפה החמלה, והלב הפשוט
איך חובקה התפילה
ומתי עת למות.

ומתי עת ללדת,
ומתי עת לחיות, בחיים מלאים, נפלאים,
כמו בילדות,
ומתי עת לשבת,
ומתי עת לפעול,
ומתי להמשיך, בבטחה, בלי ליפול.
ומתי לאהוב?
ואולי גם לשנוא,
וכיצד לאהוב?
ובמי יש לבטוח, ובמי לחסות,
מלבדך אלוהיי,
מלבדך, מושיעי.

אל תרפה, אלוהים,
אל תט את עבדך.
ועזור, אלוהים,
להודות בהכרח עזרתך.
בצריכות לאהבתך
ובמסקנתך הראשונה על הטבע האנושי,
שלא טוב היות האדם לבדו.