למה לכל דבר טוב יש שני דברים רעים שמתווספים אליו? בשביל מה
כל המכשולים האלה? מה הוא מנסה לבדוק?!
כנראה שבשביל אהבה אמיתית צריך להקריב וללמוד לסבול בשקט.
ניסיתי, באמת שניסיתי, לשמור על זה בתוכי, לא להעלות את זה,
ובטח שלא לריב איתך בגלל זה, אך זה מוטט אותי מבפנים. אז מה?
כולם שואלים אותי איך אני מסוגלת לחזור שבוע אחר שבוע למקום
שאני לא רצויה בו. הם פשוט לא מבינים, הם לא מבינים כמה זה חזק
מה שיש בינינו, שאתה החיים שלי.
אני כזאת מפגרת. למה לא המשכתי להתנגד לך וסיפרתי לך מה מפריע
לי? למה לא עצרתי את הדמעות? הרגשתי שאני נחנקת, זה למה.
ומה יצא מזה? הרסתי הכל, הרסתי לנו הכל. אמרתי לך שזה כן ישפיע
על הקשר, שהם כן ישפיעו. אמרת שלא. אז למה זה כן? למה זה כל כך
מפריע לי?
טוב, עכשיו זה כבר לא כזה משנה, הכל אבוד ומה שהבטחת שלא יקרה,
שלא יכול לקרות, קרה. כואב לי שאתה סובל בגללי, זה לא מגיע
לך, הם לא מגיעים לך. זה לא הוגן ולא צודק, אבל ממתי כבר יש
בעולם הזה צדק.
אני כל כך מפחדת, אין סיבה שאני לא אפחד. אני אוהבת אותך ואתה
אוהב אותי ונכון שאתה מושלם, אבל אתה לא סופרמן ובאיזשהו שלב
הם ידרשו ממך לבחור והברירות יגמרו, מה יהיה אז?
אני לא רוצה לעמוד ביניכם, לא יכולה לראות איך שהם מתאכזרים
אלייך.
כבוד? על איזה כבוד אתה מדבר?! כבוד מגיע לבני אדם, הם לא בני
אדם.
אם לא היית אתה והחיים שלי מזמן הייתי עוזבת, אבל אני לא יכולה
לעזוב; אתה חלק ממני ואתה לא אשם במה שהם עושים.
אמרת לי שאין דבר כזה גורל (לפחות לא כמו שאני מתארת אותו), אז
למה זה קורה? זה כל כך קשה מתסכל ומפחיד. לקום עם זה בבוקר
לישון עם זה בערב ולחלום על זה בלילה.
אולי הדבר הנכון יהיה להפסיק לחשוב עלי ולחשוב רק עליך, להבין
שנכון, אתה אוהב אותי, אבל אני הורסת לך, אני מכאיבה לך דרכם.
כנראה זה לטובתך שאני אעזוב, שאעלם מפני השטח ביום שחור וגשום
אחד. זה יעזור במשהו? זה אפשרי בכלל?
אני מדממת אדם, אני מרגישה כאילו עוקרים לי את הלב כשהם
מרחיקים אותך ככה ממני.
אני אוהבת אותך אדם |