סתם אחת כמו כל האחרים, יושבת ומדברת, אבל איכשהו בפנים מרגישה
ריקנות וכאב ראש קל. נמאס לה לשבת כל יום באותו מקום ולצחוק על
אותם דברים קטנים, יום-יום.
יום-יום היא חוזרת הביתה מרגישה עייפה אך מרוצה מהיום שעבר
עליה, מאותה דרך ארוכה שעברה מבית הספר לביתה שנמצא אי שם.
מניחה את התיק בדרך כלל בחדר, באותה פינה בו הוא מחכה לה ליום
שלמחרת. מורידה נעליים וניגשת למסך ומדליקה את המחשב, מדברת
וגולשת, אך אט-אט מרגישה שהיא הופכת להיות סינטטית, מכונה
בעצמה.
בועה, עוד בועה ועוד בועה, ובפנים ילדה קטנה שצורחת ועומדת
בפינה, ממררת בבכי: "לא רוצה לא רוצה!"
לא רוצה את המריבות, את האהבות, את החברים האלה, את השנאה
להורים, את זה שהם דואגים ואת הלימודים הארורים.
ניגשת לפינה ובוכה, בשקט-בשקט, שאפילו זה שלמעלה לא שומע
לוחשת: "לא רוצה." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.