"את לא יכולה פשוט לברוח ככה." אמר לי.
"אני לא בורחת. אם הייתי רוצה לברוח הייתי יוצאת באמצע הלילה
ומשאירה מכתב פרידה ליד המקרר." נשענתי על הדלפק בכניסה למטבח.
הוא התקרב אלי ושם את ידו על זרועי.
"ג'וני, בבקשה. אל תעשי את זה. אני אוהב אותך."
הישרתי אליו מבט. "אל תגיד את זה. למה אתה לא יכול לשקר לי
ולהגיד לי שאתה גם כבר לא אוהב אותי? למה אתה לא יכול לשקר לי,
לשקר לעצמך, לשכנע את עצמך, ולהפוך את כל זה להרבה יותר קל ממה
שזה עכשיו?" שאלתי בייאוש.
"ונראה לך שזה כל כך קל לשקר ככה? אני אוהב אותך, זה לא פשוט
יעבור לי בגלל שאני מחליט."
הסתכלתי בעיניים שהביטו בי, כל כך נואשות להסבר, וחשבתי על ה-7
שנים האחרונות. 5 שנים נפלאות של נישואין. "אני מצטערת." לחשתי
ויצאתי ממעגל זרועו.
הוא תפס את זרועי לפני שהגעתי אל דלת חדר השינה ומשך אותי
אליו. "אל תעשי את זה."
"אני מצטערת, גל. זה נגמר." אמרתי בתוך החיבוק שלו. לא רציתי
לעזוב. אבל לא יכולתי להישאר.
הוא הרפה כדי להסתכל עלי. "לא, לא, ג'וני. אני מכיר אותך. זה
משהו אחר."
"מה אתה רוצה לשמוע, גל? זאת האמת. זה נגמר. אין לי עוד סיבה
להישאר."
"זאת לא האמת, ג'ואנה. איך את מסוגלת לזרוק ככה 7 שנים? ואם
היינו משפחה, גם אז פשוט היית קמה וזורקת הכל בגלל שיגעון?"
"זה לא שיגעון, גל." יצאתי מהחיבוק וחזרתי להישען על הדלפק.
"ואתה יודע מה? אולי באמת מזל שאין לנו ילדים."
"איך את יכולה להגיד את זה?" שאל בחוסר אמון.
"אני מצטערת." אמרתי. "אבל אני לא יכולה להישאר. פשוט תן לי
ללכת ונגמור את זה כך."
הוא העביר את ידיו בשיערו הקצר והסתכל עלי. "לפחות תגידי לי את
האמת, ג'וני. למה את עוזבת?"
הסתכלתי עליו, על הגבר עשה אותי כל כך מאושרת ב-7 שנים
האחרונות. הגבר שנתן לי כל מה שרציתי. שהגבר שיצר חיים מושלמים
בשבילי. מגיע לו לדעת את האמת. "אני רוצחת שכירה." אמרתי. לא
בשקט, לא באנחה, פשוט אמרתי. וקיוויתי לטוב.
"את רוצחת שכירה?" שאל, כמוודא שאכן שמע נכון.
"כן." רגע של שקט. חיכיתי. נתתי לו לעכל. השפלתי מבט לידיים
שלי, אולי אני אגלה תשובה רשומה שם. הוא הקיף את הספה ושוב
העביר ידיים בשיערו, נעמד והסתכל עלי. ידעתי שלא חלפו יותר
משניות ספורות, אבל זה הרגיש יותר. זה תמיד מרגיש יותר "תגיד
משהו." ביקשתי ממנו.
"אני, אה... אוקיי." אמר.
"אוקיי?" שאלתי. זו הייתה התשובה האחרונה לה ציפיתי. "זה לא
מפתיע אותך כשאני אומרת לך שאני רוצחת שכירה? זה לא מטריד
אותך?"
"זה מפתיע קצת, ברור. אבל גם אני."
"גם אתה מה? רוצח שכיר? קשה לי להאמין." הוא רק נשען על גב
הספה עם ידיים משולבות על חזו והסתכל עלי במבט מאתגר. "באמת?"
שאלתי, מתקשה להאמין.
"לא!" אמר.
"אז למה אמרת שאתה? למה ניסית לשכנע אותי?"
"מה ציפית שאני אגיד?" שאל וקם מהספה ופרש ידיים לצדדים. "את
אומרת לי שאת עוזבת וכשאני שואל למה את אומרת שזה פשוט נגמר.
וכשאני מבקש את האמת את אומרת לי שאת רוצחת שכירה!" הוא הלך
לאיבוד בתוך הסיפור המוזר הזה, ואני לא יכולתי להאשים אותו.
"לכל הרוחות, ג'וני, אנחנו ביחד כבר 7 שנים, אני חושב שהייתי
מוצא ולו רמז אחד אם באמת היית רוצחת שכירה!"
"זה לא ככה, גל..." התחלתי, אבל הוא בא אלי וקטע אותי.
"יש לך מישהו אחר? כי אם את עוזבת אותי בשבילו, אז תגידי. אני
רק רוצה לדעת את האמת."
החזקתי את פניו בשתי ידיי. "לא, גל. אף פעם. אני... זה מסובך."
אני לא עוזרת לעצמי.
הוא שם ידיים משני צדדי על הדלפק והשעין את ראשו על שלי. "אז
תסבירי לי, ג'וני. אני רוצה להבין. אני... אנחנו ביחד כבר מעל
7 שנים, את לא יכולה להגיד לי שכל הזמן הזה את... את..." הוא
לא היה יכול להמשיך את המחשבה במילים.
"לא, אני לא. אבל לפני זה... ומשם גם היה לי כל כך הרבה כסף.
10 חודשים אחרי שהכרתי אותך אמרתי להם שאני פורשת. מכל העסק.
לא יכולתי לספר לך. לא ידעתי איך." הסתכלתי עליו. "אני כל כך
מצטערת, גל. אני באמת כל כך מצטערת."
"אבל למה עכשיו? למה את צריכה לעזוב?"
ושוב, רציתי לצאת משם, לנשום עמוק ולהיעלם. אבל לא היה לי
מספיק כוח כדי להזיז את רגליי הרחק ממנו. "כי יש משימה." אמרתי
ובלעתי את האבן שישבה לי בגרון.
"אבל אמרת שפרשת. למה הם פנו אליך?" מצאתי את הכוח להתרחק.
הקפתי את הדלפק והתיישבתי. "אני לא מבין."
"אני יודעת, אני יודעת. אבל..."
"תסבירי לי." אמר, נשאר לעמוד מעברו השני של הדלפק, ידיו
שעונות עליו, גופו נשען לעברי.
"זה לא כל כך פשוט. זו משימה מלפני כמעט 8 שנים שצריך לסיים.
גילו איזשהו עד למשהו שקרה, ואנחנו צריכים לטפל בזה." אמרתי,
מנסה לגרום לזה להישמע אגבי מספיק, כדי שיפסיק לשאול אותי
שאלות. "וזאת הייתה המשימה שלי בעבר אז שאלו אותי אם אני רוצה
לסיים אותה." חצי אמת.

"אבל פרשת, אז את לא חייבת." אמר, וראיתי בעיניו איך כל עולמו
התהפך בשניה אחת. איך תמיד הדברים הכי משמעותיים שקורים לנו,
קורים בשניה. זה אף פעם לא תהליך. זה תמיד במטרה לזעזע.
"אני... שום דבר עוד לא סגור. רק אמרו לי שיכולה להיות אפשרות
כזאת. הם..." לא סיימתי את המשפט.
"הם מה? מה, זה כמו כל סוכני הסי.איי.איי האלה. פעם סוכן, תמיד
סוכן? זה מה שהם אמרו לך?"
"כן... לא." לא ידעתי איך להגיד את הדבר היחיד שהיה חשוב. "זה
פעם סוכן, תמיד סוכן. אבל זה לא מה שהם אמרו. הם הציעו..."
ושוב, לא יכולתי לסיים את המשפט.
"הציעו מה?" שאל והתיישב מולי. הוא החזיק את אחת מידיי בשתי
ידיו ושאל שוב. "מה, גו'אנה?"
"הם אמרו שאם אני אצא מהבית ואעלם לכמה זמן..."
"הם לא יהרגו אותך?" השלים במקומי.
"לא, לא! זה לא קשור אלי. לא אני בסכנה כאן." הסתכלתי על השעון
הגדול שעל הקיר. 3 ו-59 דקות. לרגע הייתי מהופנטת ואז התאפסתי
במהירות. טיימינג תמיד היה הכל. "אני חייבת ללכת." אמרתי לו.
הלכתי - כמעט רצתי - לחדר השינה. חזרתי עם האקדח שלי ביד.
"מה זה?" שאל בתדהמה. "זה תמיד היה שם?" הייתי אובדת עצות.
הגיעה לו תשובה. אבל גם לא הגיע לו לסבול.
"אני..."
10 שניות. הלכתי במהירות לדלת. העפתי מבט אחרון אל גל, על הבית
שאני משאירה מאחור. על החיים שאני משאירה מאחור. השפלתי ראש
בחרטה על מה שאני נאלצת לעזוב. החזקתי את הידית.
הטלפון צלצל.
הסתכלתי עליו באימה. גל הסתכל עלי. לא היה עוד זמן להסברים.
בעוד דקות ספורות הכל ייגמר. אף אחד מאתנו לא יכל לזוז כדי
לענות. המשיבון הופעל. "אני רואה שאת עדיין בבית, אליס. אור
ירוק."
צליל ניתוק.
הסתכלתי על הטלפון. זהו, זה הסוף. לאט סובבתי את ראשי להסתכל
על גל, שלא הסיט את מבטו ממני לשניה אחת.
"אליס?" שאל אותי. "who the fuck is Alice?" הוא כעס. הוא לא
הבין.
"זאת אני, שם הקוד שלי." עניתי בשקט. לא יכולתי לזוז. נשענתי
על הדלת.
"ומה זה אומר אור ירוק? שאת יכולה לפעול, שיש אישור?" הוא הבין
טוב. "מה הם הציעו, שאם תצאי מהבית ישלחו מישהו אחר שיסיים את
המשימה?" הוא הבין טוב מדי.
"זה לא כל כך פשוט, גל. זה..." אמרתי בשקט. זהו, זה הסוף.
"אז אולי פשוט תעשי את זה ונחזור לחיים שלנו. אני לא אכעס
עליך. אני מבין שלא רצית שאני אדע. אבל אולי פשוט תגמרי עם זה
ונמשיך הלאה."
"זה לא כל כך פשוט, גל." אמרתי בקול רם יותר. "אני לא יכולה
פשוט לסיים את המשימה."
החלקתי למטה לאורך הדלת בכבדות, והתיישבתי על הרצפה. "לפני 8
שנים היה שוד. קיבלנו רשימה של עדים שהיינו צריכים לחסל."
בלעתי רוק. זה לא עזר. "לאחרונה נתגלה עד נוסף... הם לא רוצים
לקחת סיכון שהוא ילך למשטרה פתאום אחרי 8 שנים." הרמתי אליו
מבט. ידעתי שהוא מתחיל לחבר פרטים ותאריכים. פרשת העדים
הנעלמים הייתה גדולה בזמנה. ועד אחד נעלם כדי להגן על חייו.
אפילו המשטרה לא ידעה איפה הוא. "לא רציתי לעשות את זה. רציתי
לשכוח מהמשימה. אני לא יכולה פשוט ללכת ולהרוג אותו, כי... זה
אישי." אחרי חצי שנה של הסתתרות הוא יצא אלי, ובאותו רגע הבנתי
לאן אני שייכת. דמעות ירדו על לחיי. אבל עכשיו, כבר לא הייתה
דרך חזרה. לאליס הייתה משימה לסיים, ואני הייתי אליס.
"ואם היית הולכת, הם היו שוכחים מזה?"
פלטתי צחוק קצר. צחוק מר. "אין לי עד כדי כך כוח במקום הזה. הם
נתנו לי את האפשרות להימנע מהחיסול, אבל זה לא היה מבטל
אותו."
"אז מה, העדפת פשוט ללכת, לנטוש אותי ככה סתם בלי הסברים, ולתת
למישהו אחר להרוג אותי??"
"אתה כועס, ובצדק. אבל פשוט לא יכולתי לעשות את זה. הנחתי שככה
זה יהיה פחות כואב לשנינו. הייתי הולכת, ולא חוזרת לעולם."
הסתכלתי עליו, מנסה לקרוא את מה שרץ לו בראש. רצו יותר מדי
מחשבות שם, שהתחלפו מהר מדי. "אני אוהבת אותך, גל." אמרתי לו,
מקווה שהוא עוד מסוגל להאמין בזה.
"אז מה עכשיו? אנחנו בורחים?" שאל, ענייני עד כאב. "כי אם את
לא מסוגלת לעשות את זה הם בטח..."
"לא", הסכמתי איתו. "אני לא מסוגלת." פעם סוכן, תמיד סוכן.
הוא בא לקראתי. "אני אוהב אותך, ג'וני." אמר ברכות. לא שמעתי
את זה.
אני לא מסוגלת... "אבל אני חייבת." הרמתי את האקדח. בקושי
כיוונתי. היד שלי רעדה. פגיעה מדויקת. פעם סוכן, תמיד סוכן.
הצלחתי להתרומם והסתכלתי על גל. גם אני אוהבת אותך. ניגבתי עם
גב היד את הדמעות שירדו קודם ויצאתי מהבית. לכאן אני כבר לא
אחזור.
הטלפון הנייד שלי צלצל. "the eagle has landed. אני חוזרת."