היא צועדת במסדרון, מסביבה זוגות של אוהבים. היא מפנה את מבטה,
מעמידה פנים של מחפשת משהו בתיקה. דמעה שחורה מעיפרון זוחלת
במורד לחיה, פס אפרפר-רטוב מצטייר על פניה. היא מנגבת את הדמעה
בשרוולה, העיקר שלא יראו. שלא יראו שהיא כואבת, שאכפת לה. שלא
ידעו שגם היא אנושית. מסכת האומץ חוזרת לתפקוד, האדישות חוזרת
למקומה. היא מנסה כל כך להסתיר את הכאב, לא מבינה שגם אם תפרוץ
בבכי באמצע המסדרון הם לא יראו. מרוכזים כך בעצמם, באיחוד
הנצחי והמושלם, תפוסים חזק בעולמם עד שחומה נבנית סביבם והם לא
רואים, לא שומעים. כי מדוע להתנתק מעולם שכולו טוב כדי לדאוג
לה, לאדישה שמעולם לא התיחסה, מסכת האדישות הממלאת תפקיד כה
מרכזי בחייה הייתה עתה מפלתה. והרי זה הכל הצגה. אינכם רואים?
כל כולה כואבת מהעול של המסכה. אינכם רואים את ההצגה? המחזה
המושלם שאין עולים עליו? התסריט שנכתב עבורה מלמעלה, ואפילו
היא אינה יודעת זאת. המסדרון מתרוקן, האוהבים המשיכו בדרכם, לא
מעיפים מבט שני על הנערה שעומדת בפינת המסדרון, מעמידה פנים,
נחבאת ומחביאה. והרי כיצד יוכלו הם להבין? כיצד יוכלו הם להבין
את הכאב שבבדידות שהם מזמן כבר שכחו. וכיצד יוכלו הם להבין את
כאבה שלה, הכאב של הבדידות הנצחית והתסכול שבידיעה שהבדידות
לעולם לא תישבר? חושך ממלא את המסדרון הריק והיא עומדת, מניחה
לספרים שבידיה ליפול אל הרצפה הקרה. דמעה שניה זוחלת במורד
פניה, והיא נותנת לה לזחול, עוד ועוד עד שאין עוד פנים, והדמעה
נופלת ומתנפצת בדממה על הרצפה.
חושך. השמים שחורים משחור והכוכב שליד הירח מביט מטה ורואה
נערה שחורה משחור עומדת במסדרון מלא אוהבים עם ערמה של ספרים
נפולים לרגליה. והוא יודע. הוא יודע את כאבה ואת העול שבנשיאת
המסכה והמשחק במחזה הענק שאיש אינו מודע לו. כל העולם במה?
במקרה שלה, כל כך נכון. היא לא נותנת לאיש להתקרב. חומה אחרי
חומה בנתה היא סביב ליבה כך שלעולם לא יורשה אדם לשבור את כל
ההגנות ולגעת בה כפי שהיא כל כך רוצה שיגעו. כל כך הרבה חומות
ומנעולים שגם האביר שבאבירים לא יוכל לעבור.
היא מתכופפת ומרימה את ספריה ועוזבת את מסדרון האוהבים, הולכת
אל עבר מקום שבו ליבה לא יפולח לשניים בכל זמן שהיא מביטה
בסובבים אותה. הולכת אל עבר מסדרון אחר, שבו אולי היא תמצא את
האחד שיוכל לשבור את מסכת האדישות, לשלוף אותה מתוך המחזה
ולגעת בליבה השמור.