"תרצה להגיד מילים אחרונות לפני שנתחיל?" שאל אותו המנהל.
בעודו קשור למיטה, הסתכל עלי מבעד לקיר הזכוכית. וכשעיניו
מקובעות על שלי אמר, "סליחה..." נראה שהיה המשך. עדיין מביט
בעיניי אמר, "סליחה." שוב, הניח את ראשו על המיטה.
המנהל פנה אלינו, האנשים מהצד השני של קיר הזכוכית, ושאל אם יש
משהו אחרון שנרצה להגיד לו לפני שהכל נגמר. מבטים מחפשים
הוחלפו בין האנשים השונים, אך שלי נשאר יציב על האיש שעל
המיטה. המנהל הסתכל עלינו וחיכה למישהו שיגיד את דבריו
האחרונים. משלא קם אף אחד, נתן את האישור להזריק את הרעל. "לא!
רגע!" צעקתי. ראיתי את עצמי קמת ממקומי בשורה הראשונה, נצמדת
אל הזכוכית - נאחזת בה - ואומרת לו, "אני סולחת. אני ממשיכה
בחיי, ואני סולחת לך על מה שקרה, מה שעשית. זה מאחוריי, אני
מתקדמת הלאה. השלמתי עם האסון. ואני סולחת לך." ראיתי אותו
מביט בי במבט של הכרת תודה שלא תוגדר במילים, כאילו היה חייב
לי את חייו, ההקלה בעיניו שעכשיו יוכל ללכת לעזוב שלם. ראיתי
אותו סוגר מעגל.
ראיתי את כל זה קורה. בתוך ראשי. הרעל הוזרק ובתוך 2 דקות הכל
נגמר. הוא מת.
האנשים החלו לקום ולצאת מהחדר. ואני שהמשכתי בחיי, שהשלמתי עם
המציאות, שקיבלתי את העובדה שלא יחזור, ידעתי שגם בשבילי נסגר
מעגל. האיש שרצח את בעלי הומת.
טמנם זה פחות כאב לו, ופחות כאב לאחרים. אבל הוא איננו. וזה לא
יחזיר את אהובי.
וכשאף אחד כבר לא היה שם פתאום הבנתי.
והדמעות החלו לרדת. וכך בכיתי שעה ארוכה. כשהמנהל נכנס לחדר
לשאול לשלומי, אמר שזה לא מראה קל, בקול מבין, ושם יד מנחמת על
כתפי.
"זה לא זה", אמרתי בקול מתייפח.
"אני יודע שדיברת איתו מספר פעמים בשנים האחרונות. ועם הזמן את
תדעי איך לחיות בלי בעלך, ולמצוא את הסיבה למה שקרה." ניסה
לנחם אותי כשחיבק אותי בעודי מתייפחת.
"כן, דיברתי איתו כמה פעמים." הודיתי בקול חנוק. "ובכל פעם
שאלתי אותו למה. ועם הזמן הבנתי. ועכשיו, עכשיו זה כל כך
כואב."
"כי אין עוד את מי להאשים?" שאל בעדינות, כאיש שראה הרבה
בעבודתו.
"כי מעולם לא סלחתי לו. מעולם לא אמרתי לו שסלחתי לו. רציתי
שיכאב לו כמו שכאב לי. ואני כל כך מצטערת. אני כל כך
מצטערת..."