הרבה דמעות לתאר
תקופה קשה מאד בחיי
ופחד שהקושי רק יחמיר
יתעצם.
על קיר לבן
ציורים בשחור וסגול
כמו שאני אוהבת
כמו שאף פעם לא למדתי לאהוב
וציפיות שבכל סתיו
שוב נושרות לי מהעץ.

זוכרת אותי על סף אי שפיות,
קפצתי מקומה שנייה ושברתי רגל ויד (ונדמה לי שגם חלק מהלב)
זה לא בגלל הסמים זה בגלל החיים.

וכמה שרציתי שהיום לא ירד גשם, אני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר.
אני לא מסוגלת לעצום עין יותר - אני פוחדת, פחד אמיתי וחודר
ובעיקר משתק. החיוך שלי כבר מזמן התפוגג עכשיו נשארתי רק אני.
אני נעלמת. את רואה אותי נעלמת? מבינה כמה אני סובלת?
המוח שלי הוא מתקן פחד חדש בלונה פארק.
תאמיני לי שזה יהיה המתקן הכי מפחיד שאי פעם עלית עליו.
כן אני מוכנה למכור גם את המוח שלי בשביל עוד קצת חומר הרגעה,
בשביל לחזור לעצמי שוב, בשביל להתמסטל עוד קצת ולא להצליח לקום
מהרצפה מרוב פחד שהעולם שלי תכף מתמוטט.
אני רואה איך הכל נופל עלי ורק אתה מתרחק. ואני מבינה אותך,
באמת.
לשמוע שירים זה כבר מזמן לא להנאה, זה רק בשביל לחזק סבל קיים,
רק בשביל למצוא עוד פתרונות למצב הנפשי המעורער שלי.
רק אני יודעת לעוף,
רק אני יודעת לשתוק ולשתוק ולשתוק עד שאת משתגעת.
רק אני יודעת לעשות מעשים שאחרי זה מביאים אותי למצב של
התמוטטות נפשית פיזית רגשית. כל כך רגשית.
רק אני יודעת לרקוד עד טירוף, עד שאין לי יותר כוחות להחזיק את
עצמי.

הזמן הזה עובר כמו סיוט
ואני רק מבקשת, מתחננת, זועקת להתעורר ולהבין שהכל היה חלום
בלהות, שאני בריאה, שהפחדים שלי חזרו הביתה ואולי לא יצאו משם
לעולם.