הגעתי אותו לילה לבית החוליo..יצאתי מהמעלית,ונתקלתי במבט החם
שלו....מבט מוכר....

למען האמת, קצת התאכזבתי...אותו יום בצהריים נפלתי שדודה
לאיזשהו פחד חולף,ותהיתי: לו רק היה מטלפן  
" הטלפון שלך נפל למיים?" שאל אותי..
ואני בליבי מצחקקת על זה הממציאן הקטן....
הוא נחוש בדעתו, שולף מספר טלפון עם ספרה אחת שגוייה,
אח איזו  הלצה, איזו הקלה, כייף עבר בי רעדה לדעת כי אותו אחד
חשב עלי בדיעבד.
זה הלילה ישבתי לידו, ליתר דיוק נמנמתי מעייפות מולו, כשמעילו
האדום
המסמל רכות אהבה ודם המוות היה סמוך לאפי,כמו סם הרדמה, סם
אהבה,נמנמתי שלווה זמן מה....
והבטת עלי כל כך...הרגשתי...
ושמעת את נשימותיי...כך סיפרת...
אכן הייתי עייפה, ספק תלאות החיים, ספק העבודה.
" בוקר טוב אהובה" נולדתי לבוקר חדש....ונולדתי תרתי משמע שי
החיים, סם החיים.

בלילה הבא הגעתי מאוחר, יצאתי לשתות קפה עם אחד ממחזרי,
ראיתי אותו שם,
שותה וודקה, מתקתק במחשב יושב עם חבר...
לא מתעלם מנוכחותי,
מתעלם מהסביבה.


" רציתי להפגיש הורים" משך אותי ליד מיטת אביו החולה באומרו
מילים אלו לאימו הכואבת את כאב הסוף.